לוגן לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. הייתה לי כל כך הרבה אנרגיה עצורה חסרת מנוח היום, אז כשאימון הבוקר הסתיים, החלטתי לצאת לריצה, הודעתי ללהקה ולסיורים שלי, ואז רצתי. רצתי כבר זמן מה כשטיטאן החל להאט ולהיות מודע לסביבתנו. "מישהו כאן." קולו העוצמתי אומר לי בראשי. "כנראה שזו המשפחה שאנחנו מחכים לה שתגיע." אני מזכיר לו. והוא פונה לכיוון הכבישים. ואני שולח הודעה ללוקה, ואומר לו שאני חושב שהם הגיעו. כשאנחנו מתקרבים, אני קולט ריח חלש של משהו ממש טעים, והריח מתקרב. אני רואה את המכונית נוסעת לכיוון הלהקה כמעט ליד הכביש, והריח מתחזק. אני יכול עכשיו לומר בדיוק שזה הריח של תותים ושוקולד לבן, שני הדברים שאני הכי נהנה מהם. אני רואה שלושה אנשים במכונית, ואני קופא כשאני מבין שהריח התחזק בגלל שחלון הורד קלות, והנערה הכי יפה שראיתי אי פעם מביטה החוצה. "לעזאזל. טיטאן, תוציא אותנו מפה." אני אומר לטיטאן, והוא מאיץ בעל כורחו ורץ לפני המכונית. "הנערה הזאת, היא בת הזוג שלנו." אני שומע את טיטאן אומר לי, ואני מקלל. "היא לא יכולה להיות. היא לא בת 18. ואני לא אהיה חרא ואבוא לתבוע אותה כמו האלפא הזקן שלהם." אני אומר לו. "אני אומר לך שהיא בת הזוג שלנו. אפילו הרגשתי את הזאב שלה. ולפעמים אנחנו יכולים להרגיש את בת הזוג שלנו גם אם השני לא בגיל." הוא טוען. לעזאזל, בדיוק מה שאני צריך, ובטח לא מה שהנערה הזאת צריכה. אבל אם טיטאן צודק, הנערה הזאת היא ההזדמנות השנייה שלי. "אנחנו לא יכולים לספר לה, טיטאן. אנחנו לא יכולים להפחיד אותה ככה. היא הופכת לבת שמונה עשרה בעוד חודש בערך. נצטרך לחכות, שמעת אותי." לא הייתה שום דרך שאני הולך להיות חרא ולהפחיד אותה בתביעה שלה עכשיו. "טיטאן, אני מתכוון לזה." אני אומר כשאין לו תשובה. "בסדר. אבל אנחנו צריכים לשמור עליה בטוחה." הוא מסכים איתי בעל כורחו. "כמובן, ואנחנו נעשה זאת." אני שולח הודעה ללוקה שוב, ומבקש ממנו לבוא לפגוש אותו ולקבל את פניהם. רחוק יותר במעלה הכביש, אני יודע שהאב, שהוא לוחם, בטח הרגיש אותנו כי הוא עצר את המכונית ואז הוא פשוט חיכה. אני כבר אוהב את האיש הזה. מה שהוא עושה הוא אות ברור של כבוד ומראה לנו שהם לא רוצים שום צרות. אנחנו יוצאים על הכביש יחד עם שני לוחמים, ואיש יוצא מהמכונית. אני מנסה להפנות את תשומת הלב שלי לאיש, אבל קשה כשאני יכול להריח אותה כל כך קרוב. אני צופה בלוקה הולך לברך אותו לפני ששניהם חוזרים אליי. "אלפא, תודה שנתת לנו לבוא לכאן." האיש אומר כשהוא קד קידה. יכולתי להרגיש את זה כאן קודם. אני זאב חזק וגאה מאוד. "מר מור, ברוך הבא ללהקת ירח הדם. אני שמח שאני יכול לעזור." אני אומר לו. "זה אומר יותר ממה שאני יכול להסביר. ובבקשה תקרא לי קלאוס." הוא אומר. "טוב מאוד, האם אלה הילדים שלך במכונית?" אני שואל. "כן, אלפא, זה הבן שלי מאט והבת שלי אוליביה." אני חייב לעצור את עצמי מלהתחיל לחייך כמו אידיוט מאוהב כשאני שומע את שמה. "יש לנו בית מוכן, אבל לפני שנלך לשם, אני רוצה שכולכם תבואו למשרד שלי כדי שנוכל להפוך את כולכם לחברי להקה. בטוח יותר לסיים עם זה כדי שאף אחד לא יטעה לחשוב שאתם נוכלים." אני אומר לו, בלי לומר שזה הצעד הראשון כדי לוודא שאוליביה בטוחה. "כן, אלפא, כרצונך." הוא אומר וקד קידה שוב. "לוקה יראה לך לשם. אני ארוץ קדימה ואחכה." אני אומר להם, ובזה, אני חוזר ליער ומשתנה כדי לרוץ הביתה. - אוליביה נסענו מאחורי הבטא בצורת הזאב שלו, ולפני שידענו, עצרנו מול בית ענק שיכול להיות רק בית הלהקה. הבטא הלך לכמה עצים ושיחים ליד הבית וחזר לבוש בזוג מכנסי טרנינג, וסימן לנו לצאת מהמכונית. כולנו יצאנו, ושמתי לב שהריח שהרחתי התחזק. אם תמיד יהיה פה ריח כזה, לא אכפת לי להיות כאן כי זה מריח מדהים. "שלום, ברוכים הבאים ללהקת ירח הדם. שמי לוקה, ואני הבטא כאן." הבטא אומר למאט ולי כשהוא כבר דיבר עם אבא. "שלום, בטא." שנינו מברכים אותו בכבוד. "פשוט תקראו לי לוקה." הוא אמר. שנינו הנהנו. "נעים להכיר אותך," אמרתי, והוא חייך. "כפי שאתם בטח יכולים להבין, זהו בית הלהקה. בבית הלהקה יש שלוש קומות. קומת הקרקע והקומה הראשונה פתוחות לכל חבר להקה, והקומה העליונה נגישה רק באישור האלפא. בקומת הקרקע יש מטבח, חדר אוכל, אולם נשפים, משרד האלפא וכמה חדרים לפעילויות שונות לילדים ולצעירים של הלהקה. הקומה הבאה היא חדרי שינה, כולם עם חדרי רחצה משלהם, חברי להקה במיוחד בני הנוער אוהבים לבוא ולהישאר כאן. וזה גם המקום שבו אורחים מבקרים מסיבות רשמיות." הבטא לוקה אומר לנו כשאנחנו נכנסים לבית. כשנכנסנו, יכולנו לשמוע כמה הבית עסוק. וכשהסתכלנו מסביב, נמשכתי לחדר שבו צליל של מישהו שר תפס את תשומת ליבי. כשאני מסתכלת לתוך החדר, אני רואה חבורה של בני נוער בגילי נהנים עם המשחקים השונים ומכונת הקריוקי שנמצאת שם. אני מרגישה את מאט, אבא שלי והבטא באים מאחוריי. "זה נראה נהדר," מאט אומר. "כן, וזה מונע מהם ללכת לעיר האנושית יותר מדי. יש לנו גם מקום מפגש עם בית קפה. חדרי כושר וכן הלאה." "מממ." קול הגיע מאחורינו, ובלי להסתובב, זה היה כאילו כל הגוף שלי ידע שהאלפא עומד ממש מאחורינו. "אלפא, נתתי סיור קצר. היינו בדרכנו למשרד שלך." הבטא לוקה אמר, מחייך. כשפניתי, עיניי נפלו על האיש הכי יפה שראיתי אי פעם. יש לו שיער חום כהה והוא שרירי עם שמונה קוביות, שאני יכולה לראות כי הוא עדיין לא לובש חולצה. אבל אלה העיניים הירוקות המהפנטות שלו שאני לא יכולה להזיז את עיניי מהן. הבנתי שאני בוהה באלפא ממש בעיניו ונאנחתי כשמיהרתי לקוד את ראשי. "אלפא, אני מצטערת," לחשתי. פרץ של צחוק עמוק הגיע לאוזניי, וגרם לי לרעוד בעונג. "את לא צריכה להתנצל. אני לא כל כך רשמי. עכשיו, בואו כולנו ניכנס למשרד שלי." הוא אומר ומחייך.