אוליביה לוגן מחזיק לי את היד לאורך כל הדרך בתוך בית הלהקה ועד לשדה, שם אנחנו ניגשים לאבא ולאחרים במקום לעלות למקומות שלנו. ואני שמחה על כך, כי אני לא חושבת שאני יכולה להיות באמצע כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה כרגע. אנחנו מחכים בזמן שאנחנו רואים איך כולם מוצאים את המקומות שלהם. כולם חייבים לדעת מה קרה, כי אני שמה לב כמה מהם מסתכלים עליי. זה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח, אז אני זזה בצורה מאוד דיסקרטי