-וֵרָה-
אני קורסת לרצפה כשהמבט של המנתח נופל עליי, רגליי בוגדות בי. ליבי מרגיש כאילו הוא עומד לפרוץ מתוך חזי.
זה לא יכול להיות אמיתי. האב היחיד שהכרתי אי פעם לא יכול להיעלם. אני זוחלת קרוב יותר לשולחן, דמעות מתחילות להצטבר בעיניי. כשאני מתקרבת לשולחן, אני מבחינה במשהו מוזר.
"זה... זה לא... דוקטור אוונס?" אני מפנה את עיניי מלאות התקווה אל המנתח כשהוא ניגש לכרוע לידי. עיניו הטובות מחייכות, אבל יש בה
















