-ורה- בדרכי חזרה אל בית הלהקה, אני עוצרת בקצה היער באינסטינקט. תמיד קשה לי לעזוב את המקום הזה. אני מסתובבת ופונה אל העצים, שכמעט נראים כאילו הם מושיטים לי יד. מוזר ככל שזה יישמע, זה המקום היחיד שבו מעולם לא הרגשתי לבד. אפילו כילדה, חשבתי על בריחה ליער פעמים רבות. אלמלא סופיה ומשפחתה, כנראה שהייתי עושה זאת. אני מטפסת במדרגות המובילות למשרד של סופיה. כאן היא מבלה את רוב זמנה. אני דופקת, ואלכס הוא זה שפותח לי את הדלת. כצפוי, האמא לעתיד פרושה בחוסר טקסיות על הספה, תופסת תנומה אחרי ארוחת הבוקר, על הגב. אלכס מסמן לי לשבת על אחד הכיסאות מול האח, ואני אסירת תודה על כך, אני עדיין מרגישה קור מהחזיון שלי. הוא מתיישב בכיסא לידי. "היא מתקרבת למועד הלידה שלה." הוא מהרהר תוך כדי שהוא מסתכל על הלהבה העזה. אני רק פונה אליו, מצפה שהוא ימשיך. "אני לא יודע איך נעשה את זה, ורה. אחרי שאביה נפטר, היא קיבלה בחן את תפקיד האלפא הזמנית, הסכמתי כי ציפיתי שזה יהיה רק זה, תפקיד זמני, ותראי אותנו עכשיו." הוא פונה להסתכל עליי בעיניים עצובות. "היא בקושי ישנה גם ככה, היא תמיד מותשת, ועם שני ילדים?" אני מבינה את הדאגה שלו. להיות אלפא של להקה זה לא רק לתת פקודות לאנשים ולקבל החלטות ניהוליות. אם יש קרב, האלפא הוא חלק מקו ההגנה הראשון. אם יש התקפה שמטרתה להחליש להקה, האלפא הוא המטרה הראשונה. אלכס הוא זאב חזק, אבל יש רק מעט שהוא יכול לעשות כדי להגן עליה אם נותקף. גוש נוצר בגרוני. "אתה צודק שאתה מודאג, אלכס," הלהבה שוברת פיסת עץ נוספת כשאני מדברת. "מאז אתמול, אני מרגישה לא בנוח, אתם יודעים את זה. אבל היום..." אלכס לא יודע לגמרי את היקף היכולות שלי, רק שהאינסטינקטים שלי אף פעם לא טועים. "משהו מגיע, אלכס. משהו שאנחנו לא מוכנים אליו." הוא נותן לי מבט ממושך, אבל לפני שהוא יכול ללחוץ עליי לקבלת מידע, אנחנו מרגישים שסופיה קמה. "אלכס, מותק, תשאיר אותי עם ורה לכמה דקות, בבקשה?" הוא עושה כפי שנאמר לו, אך לא לפני שהוא נותן לי מבט כואב. אני יכולה להגיד שכל זה מכביד עליו מאוד. סופיה הולכת לשבת ליד שולחנה. אני מצטרפת אליה, יושבת מולה. השולחן שלה גדול ומגושם, עשוי כולו מעץ, וחוזר דורות אחורה. המגושמות שלו גורמת לה להיראות קטנה ממה שהיא. החברה הכי טובה שלי היא אחת הנשים היפות ביותר שפגשתי אי פעם. יש לה שיער חום בהיר וחלק שמגיע עד לגב התחתון ועיניים בצבע דבש-זהב. הגזרה הדקה שלה גורמת לה להיראות צעירה ושברירית, אבל היא אחת הלוחמות העזות ביותר בכל הלהקה שלנו. מה שחסר לה בכוח גס, היא מפצה בזריזות, מהירות ואינטליגנציה. בגלל זה לא היו התנגדויות כאשר מעמדה כאלפא הפך לקבוע. אנשים למעשה הריעו ששוב, מישהו ממשפחת אלן יהיה האלפא שלנו. "אם החזיון שלך היה גרוע כמו שאת נראית, אני כבר מודאגת." היה לה את אותו ביטוי ניטרלי שאני מזהה כאומר עסקים. סיפרתי לה את כל מה שראיתי בלי לחסוך בפרטים. ברגע שסיימתי, יש שתיקה ארוכה כשסופיה בוהה באש משמאלה. החלון מהרצפה עד התקרה מאחוריה מראה ששוב מתחיל לרדת גשם. "בחזיון שלך, היצור היה בשטח של ליקנים?" אני לא בטוחה לאן היא חותרת עם זה אבל אני מהנהנת. מעולם לא ראיתי אותו חוצה לשטח שלנו. היא ממשיכה, "הוא רודף אחרי ליקנים, ורה. אריק אמר לי פעם שהם התחילו לרוץ עמוק יותר לשטח זאבים, הוא הפסיק לרדוף אחריהם." יש הפסקה כשהיא שוקלת את מילותיה הבאות בזהירות. "זה מריח כמו קסם, וי. קסם חזק ואפל מאוד. מי שניהל את היצור, ניהל אותו להרוג את הליקנים אבל לא את הזאבים שלנו..." "אנחנו צריכים לשלוח אותם בחזרה," אני מדברת לפני שהיא אפילו יכולה להמשיך, אבל אני לא יכולה לעזור לעצמי, אני יודעת מה ראיתי, מה שהדבר הזה יכול לעשות. היא לועגת בסרקזם, "את רוצה שאשלח את בן הזוג שלך אל מותו?" אני מופתעת מהתזכורת לשטויות שהאיש הזה אמר אתמול. "היית בכלל לראות אותו כדי לוודא שהוא בן הזוג שלך?" "סופיה, תקשיבי לעצמך, הוא ליקן!" אני קמה ממקומי, מתוסכלת שאני אפילו צריכה להסביר את זה. אני מתחילה לפסוע, שכחתי לגמרי מהפרט הקטן והמכריע הזה. "אני מתכוונת, אם הוא חיה מילולית בקרב, את יכולה לדמיין ב-" אני קוטעת אותה, "אלילת הירח תסלח על המחשבות המטונפות שלך, אלפא." אני נועצת בה מבט. "נו באמת, וי. את מדברת על אלילת הירח אבל היא זו ששיווכה אותך אליו! אני אפילו לא יודעת איך זה עובד, יש לך בן זוג בלי לשמוע את הזאב שלך, אבל למצוא בן זוג זה ברכה נדירה מאוד!" אני אדומה. לא כי אני כועסת, אלא כי אני פתאום מודעת מאוד שראיתי את האיש הזה עירום אתמול. למעשה, ראיתי את כולם עירומים. אפילו לא היה להם זמן ללבוש בגדים אחרי שהפכו לצורתם האנושית. אני מצמידה את פניי האדומות לידיי, קורסת שוב על הכיסא וסופיה צוחקת. שכחתי לגמרי מהנושא הרציני מאוד שדנו בו לפני כמה רגעים.