-וֶרה- "וֶרה? וֶרה, זאת את? מה את עושה כאן?" "...דודה אלינור?" "מותק, את לא צריכה להיות פה. חשבתי שלעולם לא נראה אותך שוב." "אני לא... איפה זה 'פה'? אני לא רואה כלום." "אל תדאגי, יקירתי, אני אחזיר אותך." - אני מתעוררת עם שחר למחרת בתחושה רעננה להפליא. כל כך נוח מתחת לסדינים שאני אפילו לא מעזה לפקוח את עיניי. על מה חלמתי עכשיו? נראה ששכחתי כבר. עדיין יורד גשם בחוץ ולמרות שיכולתי ללכת לחדר הכושר ולהשתמש בהליכון לריצת הבוקר שלי, אני ממש לא רוצה לזוז. אני מחליטה שמגיע לי לישון אחרי כל מה שקרה אתמול, אבל בדיוק כשאני עומדת להירדם, "וֶרה? וֶרה, קומי. אנחנו צריכות לדבר." סופיה יוצרת איתי קשר טלפתי, מרגישה שאני ערה. אני מתעלמת ממנה. "ילדה! אם את לא מביאה את התחת שלך למשרד שלי בעשר הדקות הקרובות, אני נכנסת לשם וגוררת אותך בעצמי!" אני עדיין לא עונה. "אם יתחילו לי צירי לידה בגלל המאמץ הפיזי, זה באחריותך." אני כועסת שהיא משתמשת בקלף הזה נגדי. אני ממלמלת וקמה לשירותים לשטוף שיניים ופנים. אני אפילו לא אתאמץ להחליף בגדים בשבילה, למרות שאלה אותם בגדים שעזבתי איתם את בית החולים ואותם בגדים שישנתי איתם. אני מצחצחת את השיער שלי, נועלת את נעלי הטניס שלי ויוצאת. בית הלהקה שומם בשעה מוקדמת זו של הבוקר. אני נתקלת בכמה אומגות שמתעסקות בארוחת בוקר, מברכת אותן בבוקר טוב ועושה את דרכי למשרד של האלפא. אני דופקת בעדינות על דלת העץ העתיקה. סופיה מצווה עליי להיכנס ואני מתקבלת על ידי הבטא שלנו, תומס, בן זוגה, אלכס, והליקן הגס מליל אמש. ההבעה הסטואית שלי לא מגלה דבר, אפילו לא כמה אני מתרגזת שהוא כאן. אני קדה בראשי מתוך כבוד לאלפא שלנו ומניחה את ידי מאחורי גבי, מבינה שזו לא קריאה חברתית. "וֶרה, אני מצטערת שקראתי לך כל כך מוקדם, אבל יש לנו עניינים לדון בהם." אני מחכה בסבלנות כשהיא אוספת את מחשבותיה. "צדקת, משהו היה... לא בסדר... אתמול, אבל זה לא היה בצד שלנו של הגבול. ככל שהצופים התקרבו יותר ויותר לגבול, הם התחילו להריח דם, הרבה ממנו. הם רק צפו וחזרו אליי. אבל... עשרה מהם... עשרה מהזאבים שלנו לא חזרו והשעה הייתה מאוחרת. עמדנו לשלוח חוליית ציד לחפש אותם עד שאריק יצר איתי קשר טלפתי, ואמר לי שהם מגיעים בבהילות עם זאבים פצועים וליקנים פצועים." הבא לדבר הוא תומס, שמפקח על חוליות הציד, "לדברי אריק ושאר הזאבים, הם נתקלו בשלושה ליקנים קרובים מאוד לשטח שלנו, נלחמים ב...משהו..." הוא מביט בליקן וממשיך, "מה שזה לא היה, זה רדף אחריהם לשטח שלנו, וכשהזאבים שלנו הגנו על הגבול שלנו מפני...זה...זה גם התחיל לתקוף אותם. כפי שראית, חלקם נפצעו די קשה, אבל אף אחד לא נהרג -" "הזאבים שלכם הצילו אותנו, ואני אסיר תודה לנצח על עזרתכם. אני רק מצטער שאני לא יכול לעזור יותר בפענוח מה לעזאזל תקף אותנו מלכתחילה." כנראה, הברוט *יכול* לדבר ולא להעליב אותנו. כולנו מסתכלים עליו וסופיה מדברת אחר כך, שוברת את השתיקה המביכה ששררה, "וֶרה, האם הליקן שניתחת אמר משהו על זה? על מה זה יכול היה להיות?" אני לוקחת רגע כדי לעבור על האירועים של אתמול בלילה בראשי, חושבת היטב על כל דבר שמישהו יכול היה לומר שיכול לשפוך אור על זה. "לא, מצטערת. הוא הגיע מחוסר הכרה ושני חבריו התמוטטו ליד מיטתו." "אבל הוא לחש לך משהו, ראיתי את זה." לא הבנתי שהליקן הזה היה ער גם כשטפלתי במטופל שלי. "שום דבר שיכול לעזור לנו עכשיו, באמת." "מה הוא לחש?" שואלת סופיה בסקרנות. "נפש תאומה." כולם בוהים בי בבלבול מוחלט והליקן מצמצם את עיניו. אני מרגישה שזה רגע של פה ולסת וזועפת. "אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע, קרה משהו לנפש התאומה שלו?" אני שואלת, לא מבינה את התגובות שלהם. "אין לו נפש תאומה," הליקן מדבר מבעד לשיניים חרוקות. אני עומדת להשיב אבל סופיה יוצרת איתי קשר טלפתי שוב, *הוא התכוון אלייך?* *איך לעזאזל אני אמורה לדעת?* *הרגשת... משהו? כשנגעת בו? כשסתכלת עליו?* ההבנה עולה בי. בפעם היחידה שנגעתי בו, בידיים חשופות, הרגשתי זרם מתחת לקצות אצבעותיי. סופיה ואני פשוט בוהות זו בזו, מבינות משהו. אלכס משתעל קלות. "טוב, זה לא מאוד מועיל," אומרת סופיה, שקועה במחשבות. אחרי כמה שניות של שתיקה, היא נותנת לי מבט שאני מכירה היטב, "וֶרה, את יכולה...לשאול?" כולם בוהים בה, לא מבינים מה היא מבקשת ממני. הליקן לועג כנראה חושב שהיא מתכוונת שאשאל את חברו. אני מחייכת אליה בעדינות וקדה בראשי, היא מחזירה לי חיוך ואני עוזבת. סופיה היא החברה הכי טובה שלי, והיא ראתה ממקור ראשון עד כמה אני מחוברת לטבע. היא מבקשת ממני לשאול את היער. - הגשם הפך לטפטוף כשאני רצה לכיוון קצה היער. ברגע שאני נמצאת במרחק של כחצי מייל, אני חושפת את רגליי ומתכופפת; יד אחת נכנסת לאדמה, כף יד שנייה פתוחה על העץ העמוק ביותר שמצאתי. אני נושמת פנימה, כל שערה בגופי נעמדת דום. הנחיריים שלי מתרחבים שוב כשאני מפנה את ראשי לכיוון שאליו נושבת הרוח. אני מתחילה לקבל הבזקים, תמונות, רגשות, הכל מועבר דרך הרוח והאדמה. אני חופרת עמוק יותר, רוצה עוד, רוצה תשובות. לפתע, אני רואה את זה בצורה ברורה מדי. משהו בלתי נראה, שנעשה ברור רק באמצעות צללים חלשים וטביעות על הקרקע, תוקף באכזריות קבוצה גדולה של ליקנים; מוחץ, שורט, נושך, קורע בברוטליות בבשר, וליקנים חסרי אונים מייללים מכאב. היו עוד רבים, אבל רק שלושה הגיעו אלינו. אני רואה ליקנים רבים מתים על הקרקע, ואחרים נושמים את נשימתם האחרונה אפילו בלי לדעת מה קרה. הדשא זרוע בגופות, גפיים, והרבה מאוד דם. אני קמה בפתאומיות, לא רוצה לראות יותר. התחלתי לבכות דרך החזון ועכשיו אני לא יכולה להפסיק. אני מרגישה את הכאב שלהם כאילו הוא היה שלי. אני מחבקת את עצמי, מנסה להחזיר לעצמי קצת חום אחרי מה שראיתי זה עתה. אני רועדת ללא שליטה והנשימות שלי שטחיות. איזה חיה יכולה לגרום כל כך הרבה נזק? לליקנים מכל היצורים? אחרי כמה דקות, אני מתאוששת מספיק כדי להתרכז בסופיה, *סופיה* *וֶרה, קיבלת משהו?* *כן, אבל את לא הולכת לאהוב את זה.*