-וֵרָה- חמישה ימים שלמים חלפו מאז שנח עזב, ובקושי עזבתי את החדר שלנו. שכבתי במיטה רוב הזמן, מרחמת על עצמי וממש אומללה. אני מתחילה לשקול שאני באמת בדיכאון. להתרחק מהבית שלי, ולא להיות בקשר עם החברים והמשפחה שלי כי ברור שאין לנו קליטה סלולרית מטופשת כאן. אני אפילו לא יכולה לשלוח לסופיה מכתב כי אני עדיין לא *מְזוּוגֶת*, אז אני בעצם כלום בלי המעמד של נח. היו לי פעם חיים, מטרה, קריירה שעבדתי בשבילה קשה