-וֶרָה-
אני מזנקת על הארייט, עיניי ממוקדות ישירות בגרונה. מעולם לא הרגשתי כזה זעם, כזה כעס, על מישהו בכל חיי. שרלוט אמורה להיות חברה שלה, לעזאזל, אפילו הבעלים שלהן אמורים להיות החברים הכי טובים.
לפתע, אני מרגישה משהו, או מישהו, תופס אותי בטורסו באוויר, עוצר אותי. זה אלי.
"דוק, כדאי שתירגעי לפני שתעוררי סצנה."
אני?! אני זו שאעורר סצנה כשהן הרסו את הגינה של שרלוט?!
אני משתחררת מאחיזתו בקלות, רצה לעב
















