"הנרי, למה נתת לאמא שלי כל כך הרבה כסף?" שאלה איבון בזהירות כששניהם ירדו במדרגות. למה הוא נתן כל כך הרבה כסף? האם זה היה כדי להראות שהוא דואג לה, או שהוא פשוט רגיל למדוד את הערך של מישהו בכסף? "אין סיבה מיוחדת." היחס של הנרי נשאר אדיש. אחרי שציווה עליה להיכנס למכונית ולחגור את חגורת הבטיחות, הוא התניע את המכונית כשגבותיו היו קפוצות כל הזמן הזה. במבט לאחור על זה עכשיו, הפעולה שלו באמת לא הייתה בציפיות שלו. למעשה, הוא היה די מופתע לגלות שהוא בעצם קצת כועס על אישה חמדנית ומשוחדת כמו גברת פריי. באשר לכסף הנוסף... הוא פשוט ייתן אותו כדי לפצות את איבון. "אבל..." איבון רצתה לומר משהו אחר, אבל בלעה את המילים שלה יחד עם האשמה בגרונה כשראתה את ההבעה על פניו. אחרי שקיבלה כל כך הרבה כסף בלי סיבה, היא לא ידעה איך לפצות על זה. כשחזרו הביתה, הנרי רק אמר לה לנוח יותר ואז יצא שוב זמן קצר לאחר מכן. היא הרגישה נסערת ביותר, ובסופו של דבר התהפכה כל הלילה על המיטה, ולא הצליחה לעצום עין. למחרת בבוקר, איבון קמה מהמיטה עם עיני פנדה. היא חשבה על זה כל הלילה. נראה כאילו היא תוכל להחזיר את שבע מאות אלף הדולרים רק על ידי עבודה לכל החיים עבור הנרי. "גברת, ארוחת הבוקר הוכנה. את ערה?" קולה של סו הגיע מהצד השני של הדלת. "כן סו, אני באה עכשיו." איבון קמה במהירות, שטפה את עצמה והחליפה את בגדיה. עד שהגיעה למטה, הנרי כבר ישב ליד שולחן האוכל ואכל את ארוחת הבוקר שלו. היא באופן לא מודע האט מעט. היחסים בין היא להנרי נראו כאילו השתנו לפתע מבעל ואישה ליחסים של נושה וחייב, למרות שהם מעולם לא היו כמו זוג נשוי מלכתחילה. הנרי רק הציץ למעלה ולא שם לב אליה יותר מדי. אחרי שסיים עם ארוחת הבוקר, הוא קם וניגב את ידיו במפית. "אני אחכה לך בחוץ," הוא אמר לה בקולו המשעמם הרגיל. "בסדר, אני אסיים בקרוב!" איבון לא העזה לתת לו לחכות יותר מדי זמן. היא דחפה את ארוחת הבוקר שלה במהירות ויצאה החוצה. הנרי הוריד אותה באותו צומת כפי שהוסכם קודם לכן. איבון פסעה במהירות למקום עבודתה ועמדה לתקתק כניסה לעבודה כששמעה את הדיון של עמיתיה לעבודה לידה. "תראו את זה, אני מניח שלהיות בעל גב זה ממש שונה. המנכ"ל החדש קידם אותה לתפקיד מזכירה ביום הראשון שלו בחברה. לא כולם מקבלים סוג כזה של יחס מועדף." "אולי זה לא המקרה בכלל. אולי היא פשוט מיומנת יותר בדבר אחר כלשהו והצליחה להתחבר עם המנכ"ל!" לינט שמעה את הרכילות ועמדה לדבר בהיגיון לתוך ליבם מתוך כעס. עם זאת, איבון עצרה אותה בדיוק בזמן. "תשכחי מזה, לין! אנחנו לא יכולים לשלוט במה שאנשים רוצים להגיד." "האנשים האלה רק יודעים לרכל!" לינט ירתה מבט זועף לעברם. "בואי נלך, אנחנו צריכות לעבוד בקרוב." אחרי שהייה בחברה כל כך הרבה זמן, היא הייתה מודעת באופן טבעי לפוליטיקה המשרדית כאן ומזמן התרגלה לזה. היא חזרה למשרד שלה ומיון את המסמכים שביקש הנרי לפני ששלחה אותם. מהיום והלאה, היא תעבוד קשה כדי שתוכל לפרוע את החוב שלה בהקדם האפשרי! "...הנרי, הניתוח של ז'קלין קונרד נקבע. אתה זה שארגן את זה? אפילו גרמת לעוזר שלך לשלוח סכום כסף עצום לאישה הזאת. האם זה הפיצוי שלה?" איבון בדיוק עמדה לדפוק על דלת המשרד של המנכ"ל כששמעה את השיחה מתנהלת בפנים. הקול נשמע לה די מוכר. הקול הזה... היא נזכרה במעורפל שהיא שמעה אותו במהלך החתונה שלהם. על מה הם דיברו? משהו על לבקש מהעוזר שלו לשלוח כסף ולהקל על רגשות האשמה שלו? מי זאת... ז'קלין קונרד? למה היא לא ידעה את כל זה? איבון דיכאה את הרגשות הלא נוחים שצפו ועמדה עם אוזנה על הדלת, מנסה להאזין לשיחה בצורה טובה יותר. עם זאת, הדלת נפתחה לפתע והיא איבדה את שיווי המשקל שלה. איבון נתפסה לא מוכנה ונפלה קדימה בהלם. זרועות חזקות תפסו אותה ברגע הסכנה שלה והיא שמעה קול מתבדח מגיע מעליה. "למה את כאן, גיסתי? את מצותתת לנו?" "ל-לא, אני לא..." איבון הסמיקה כשפנו אליה כ'גיסתי' וניסתה לקום. "אל תקרא לי ככה שוב!" האדם שמולה לא היה אחר מאשר החבר הטוב של הנרי, שיין סאמרס! היא הציצה סביבה בעצבנות והקלה לגלות שאין אנשים אחרים סביבם. למרבה המזל, הזהות שלה לא נחשפה. שיין היה משועשע מהעצבנות שלה. הוא הכיר את האישיות של איבון, פחות או יותר. היא לא הייתה סוג הבחורה שהנרי היה אוהב. למעשה, הוא התחתן איתה רק בגלל שסבא שלו בחר באיבון בגלל האישיות התמימה שלה.