איבון לא יכלה שלא לחייך למחשבה הזו בזמן שהיא התקלחה הרבה יותר מהר מהרגיל. כשסיימה לצאת מחדר האמבטיה, לא היה זכר להנרי בחדר, רק המעיל שהוא זרק באגביות על הספה. "לאן הוא הלך?" מלמלה איבון לעצמה. היא סידרה את חלוק הרחצה שלה, ואז יצאה מחדר השינה. סו עדיין טאטאה את הרצפה בסלון למטה ובירכה את איבון בחום כשראתה אותה יורדת במדרגות. "גברת." "סו, ראית את הנרי?" איבון אחזה בצווארון חלוק הרחצה שלה ושאלה. סו עצרה את עבודתה כדי לענות, "כן. מר לנקסטר בדיוק יצא." "יצא?" איבון הרימה גבה בהפתעה. לאן הוא הולך בשעה כזו? סו הנהנה. "כן, הוא קיבל שיחת טלפון ואז יצא בחיפזון. לא ידעת, גברת?" איבון חייכה בכוח, אבל לא הצליחה להסתיר את האכזבה בעיניה. "הוא לא אמר לי..." "אז כנראה היה מדובר בעניין דחוף ולא היה לו זמן ליידע אותך. אל תחשבי על זה יותר מדי, גברת." "אני יודעת. אחזור לחדרי עכשיו." איבון הסתובבה ועלה לאט במדרגות כשידה על המעקה. היא שכבה על המיטה ובהתה בתקרה בהשתאות עד שעיניה התעייפו. היא פנתה לצדה והרימה את הטלפון שליד הכרית שלה. היו עשר דקות לחצי עשר. בשלב זה, איבון אפילו לא הייתה בטוחה אם הנרי יחזור הלילה. מכיוון שהוא תמיד היה איש של מילה, הוא כנראה יחזור. איבון התיישבה על המיטה, ואז תפסה את הרומן שהיא תמיד קראה משולחן הלילה. בזמן שהיא מחכה לחזרתו של הנרי, היא קראה את הספר כדי להעסיק את עצמה. בזמן שהיא נאבקה להישאר ערה, הנרי עדיין לא חזר אז היא ויתרה ונרדמה ללילה. כשקמה למחרת בבוקר, הצד השני של המיטה היה קר. הכרית עדיין הייתה מסודרת בקפידה. היא יכלה לדעת ממבט ראשון שאף אחד לא שכב בה. אז הנרי לא חזר בכלל אתמול בלילה? איבון נשכה את שפתיה, והרגישה נסערת. לאחר ששטפה פנים, היא ירדה למטה. היא הניחה את הסכו"ם שלה לאחר שאכלה כמה ביסים מהארוחה שלה והלכה לעבודה. ברגע שיצאה מהמעלית במקום עבודתה, היא ראתה כמה מזכירות עומדות במסדרון משוחחות והקלה בכוונה את צעדיה. "שמעתי ממר וודס שמר לנקסטר לא יגיע היום למשרד." "למה לא? לאן הוא הולך? אני עלולה לאבד את המוטיבציה שלי לעבוד היום בלי לראות את פניו הנאות של מר לנקסטר!" "אני יודעת, שמעתי את מר וודס מדבר עם המנכ"ל בטלפון לפני חצי שעה. מר לנקסטר ביקש ממנו להעביר בגדים טריים לבית החולים." "בית חולים?" איבון ניגשה במהירות לנשים כששמעה את זה והפריעה להן. "מה קרה להנ... מר לנקסטר?" שאלה בחרדה. הוא לא חזר אתמול בלילה. הוא חלה? "זה לא מוזר שאת שואלת אותנו? את לא המזכירה האישית שלו? הוא לא סיפר לך כלום?" שלוש המזכירות הביטו בה בחזרה בבוז וקנאה. איבון הניעה את ראשה קלות. "אם את לא ידעת, אין סיכוי שאנחנו נדע משהו. אם את כל כך מודאגת לגבי מר לנקסטר, למה שלא תתקשרי אליו בעצמך? בואי נראה אם הוא יספר לך. טוב, בואו נלך, הגיע הזמן לעבודה." שלוש המזכירות חלפו על פניה בעקבים הגבוהים שלהן. האחרונה שחלפה על פניה אפילו פגעה בכתפה. בכוונה או לא, זה גרם לאיבון למעוד שני צעדים לפני שהיא התאזנה. איבון אחזה בכתפה הכואבת נאנחת בשקט. מאז שהיא קודמה בפתאומיות לתפקיד המזכירה, היא נודתה על ידי המזכירות האחרות. עברו כל כך הרבה ימים מאז והיא כמעט התרגלה לזה. איבון שפשפה את כתפה כשהיא מנסה לא לתת לעניין הטריוויאלי הזה להשפיע עליה. היא הוציאה את הטלפון שלה מהתיק ומצאה את המספר שהיא שמרה ברשימת אנשי הקשר שלה במשך שלוש שנים אך מעולם לא היה לה האומץ לחייג אליו. בוהה במספר המוכר אך הלא מוכר במשך זמן רב, היא קיווצה את ידיה ואזרה אומץ ללחוץ על חייג בטלפון שלה מתוך דאגה להנרי. "מי זה?" קולו העמוק והקר של הגבר הגיע מצדו השני של הקו. האור בעיניה של איבון עומעם. "זו אני..." אז הוא אפילו לא שמר את המספר שלה בטלפון שלו.