ולריה ישבה ליד האקט, אך לא חשה שמץ מהאושר והמתיקות הרגילים. רק המחשבה על האישה שהוא הביא אתמול גרמה לה לבחילה ולגועל. המילים של האקט הדהדו באוזניה. "היא בהריון. בואי נתגרש." ולריה אפילו לא יכלה לנגוס ביס אחד עכשיו. לפתע, בארון פצה את פיו. "האקט, אתם נשואים כבר שנה. מתי תעשה חתונה לולריה? אל תגרום לה לחכות." ולריה שמרה על שתיקה. האקט, מצדו, גילה יחס מזלזל ואמר בקול נמוך, "נחכה עוד קצת." ברגע שהליכי הגירושין יסתיימו, חתונה לא תהיה נחוצה. החיוך של בארון נעלם מיד, והוא נחר בחוסר נעימות. "לחכות עוד קצת? זאת התשובה שלך לכל דבר! מתי תיתן לי נין כדי שאוכל להיות סבא רבא?" לפני שהאקט הספיק לפתוח את פיו ולדבר, ולריה הרימה את מבטה וחייכה. "אדון ג'יימס, הנין שלך יהיה כאן בקרוב." פניו הנאות של האקט התכווצו כשהוא הביט באישה שלצידו, עיניו הקרות מזהירות אותה כאילו אומרות שאם תעז לדבר שטויות, הוא לא ירחם עליה. אבל ולריה התעלמה מכך. האישה שהאקט הביא קודם לכן הייתה בהריון, נכון? בארון יוכל בקרוב להחזיק את הנין שלו. באשר לתינוק של ולריה... הוא יוסר בניתוח מחר. אירוני. "באמת? תכננתם את זה? זה נהדר! אמצא מחר מומחה שייתן לנין שלי שם." בארון צחק ללא שליטה. אחרי ארוחת הערב, היא והאקט עזבו יחד את האחוזה הישנה. מחוץ לאחוזה, האקט עצר אותה ואמר בנימה מבזה, "אל תגידי לי שאת מתכננת להשתמש בתכסיסים כדי להיכנס להריון ואז להשתמש בסבא כדי להציל את הנישואים שלנו." ולריה נשארה רגועה, פניה שלווים. "לא." "אז מה התכוונת באומרך את הדברים האלה לסבא?" הוא צמצם מעט את עיניו. "המאהבת שלך בהריון. אתה לא מתכנן לספר לאדון ג'יימס?" האקט חשב שלולריה יש כמה טריקים בשרוול, אבל התברר שהוא חשב יותר מדי. הוא פלט צחוק קר. "כמובן שאספר לסבא. מחר, עורך הדין שלי ייצור איתך קשר לגבי הליכי הגירושין. כל פיצוי שתרצי, אוכל לתת לך, כולל הווילה שאת גרה בה כרגע." "לא אקח דבר מהדברים שלך. אנא הסדר את ההליכים מחר בבוקר. יש לי דברים לטפל בהם." היא נראתה רגועה ושלווה מבחוץ, אבל ליבה דימם. לאחר השלמת הליכי הגירושין, היא תצטרך ללכת לבית החולים כדי להסיר את הילד. איך חייה הסתיימו ככה? האקט נראה אדיש. "תעשי מה שאת רוצה." בכך, הוא הסתובב והלך. למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, עורך הדין שנשלח על ידי האקט הגיע לווילה כדי לטפל בהליכי הגירושין. הוא הציג הסכם גירושין לחתימתה של ולריה. "גברת ג'יימס, פשוט תחתמי כאן על המסמך הזה. והבתים, המכוניות וכרטיסי הבנק האלה הם כולם פיצויים מאדון ג'יימס. הוא אמר שאת יכולה לטפל בהם כרצונך," אמר עורך הדין בכנות. ולריה אפילו לא הציצה בדברים האלה. היא חתמה על שמה בעמוד האחרון של ההסכם. "אנא אמור להאקט ג'יימס שאני לא רוצה את הדברים האלה כי אני מוצאת אותם מלוכלכים," אמרה ולריה בלי להרים את מבטה. עורך הדין הופתע אך הנהן בתגובה. לאחר שראתה את עורך הדין הולך, ולריה ארזה את המזוודה שלה והביטה בפעם האחרונה בווילה שבה התגוררה במשך שנה. היו שם עקבות לנוכחותה בכל מקום שהיא הביטה בו, והיא חשה היסוס קל לעזוב. היא ידעה שכנראה לעולם לא תהיה לה הזדמנות לחזור לכאן שוב בחייה. ולריה עמדה בסלון ונזכרה בסצנה מאתמול כשהאקט הביא את האישה הביתה וחשה גל של בחילה שוטף אותה. "האקט ג'יימס," היא אמרה בליבה, "זה הסוף בשבילנו בחיים האלה. לעולם לא נראה אחד את השני שוב." בבית החולים, ולריה הגיעה בזמן שנקבע להליך ההפלה שלה. "ולריה שארפ, תורך. כנסי." האחות קראה בשמה של ולריה, מה שהבהיל אותה. ולריה קמה. היא הניחה את ידה על בטנה השטוחה, והרגישה כאילו היא מכבה חיים קטנים, מוצפת בתחושת אשמה עמוקה. ולריה שכבה על שולחן הניתוחים הקר כשהרופא שמר על יחס קר ומרוחק. "תשכבי, תורידי את המכנסיים, ותפשקי את רגלייך..." ולריה ביצעה באופן מכני את הוראות הרופא. היא לא הייתה בטוחה אם זה היה אשליה, אבל היא חשה לפתע תנועה קלה בבטנה. אבל היא הייתה רק בשבוע השביעי להריון. איך יכולה להיות תנועת עובר? זה בטח הדמיון שלה. ולריה עצמה את עיניה, וזיכרונות מעברה עם האקט הציפו אותה שלא מרצונה, מלווים בגל צפוף של טינה. לפתע, היא שמעה קול מתוק קורא, "אמא!" ולריה פקחה בפתאומיות את עיניה, והביטה באור הניתוח המסנוור, ומחשבה עלתה במוחה. היא התיישבה במהירות ורצה החוצה מחדר הניתוח... ארבע שנים מאוחר יותר. בנמל התעופה אלקומרה. "את כבר כאן? נגמר לנו הזמן. אנחנו צריכים ללכת ולדון במקרה הזה. זה לקוח גדול, ואנחנו יכולים לעשות הון," אמר הקול בטלפון בדחיפות. "בסדר, אני יודעת. בוא לאסוף אותי." ולריה, שהרכיבה משקפי שמש שחורים המכסים מחצית מפניה, דחפה עגלת מזוודות עם ילד מפהק. זה היה בנה, אלכס שארפ, שהיה עכשיו בן שלוש והתחיל להיראות יותר ויותר כמו איזה נבל אחד. "אמא, אני כל כך עייף..." "אלכס, לאמא יש פגישת עבודה מאוחר יותר. אין לי זמן ליישב אותך, אז אני צריכה לקחת אותך איתי. אתה צריך להתנהג, ואחרי שאמא תסיים, אני אקח אותך לאכול משהו מאוד טעים." היא פיתתה את הילד הקטן כאילו הרגיעה תינוק. באופן בלתי צפוי, אלכס גלגל עליה את עיניו. "נו באמת, אמא. אני כבר בן שלוש. אני יכול להבין גם אם תדברי בצורה רגילה. חוץ מזה, מתי אי פעם הייתי שובב?" ולריה השתתקה. לפעמים, היא הרגישה שבנה לא רק נראה כמו הנבל הזה אלא גם בעל מזג דומה לשלו. "ולריה! כאן!" ג'פסון ליבר, שהיה אחראי לאסוף אותם, נופף להם. ולריה חייכה ודחפה את עגלת המזוודות לעברו. ג'פסון לקח ממנה את העגלה. "בואי נלך לדבר עם הלקוח קודם. נראה שהם מתחילים לאבד סבלנות." "בסדר." חצי שעה לאחר מכן, המכונית עצרה לאט מתחת לגורד שחקים. "אלכס, אסור לך לרוץ בכל מקום, אחרת אמא תכעס ותגרום לך לעמוד בפינה!" ולריה הזכירה שוב לאלכס הנמרץ. "אני יודע. אני יודע. אמא, את כל כך נודניקית," ענה אלכס. ג'פסון, ולריה ואלכס נכנסו ללובי בקומת הקרקע. ארבע שנים חלפו, ולולריה לא היה מושג שגורד השחקים שלפניה הוא המיקום החדש של קבוצת ג'יימס, שבבעלות האקט. במילים אחרות, באותו רגע, האקט היה גם הוא בתוך גורד השחקים. ג'פסון ניגש לדלפק הקבלה, והפקידה חייכה ושאלה, "שלום, יש לך פגישה?" "כן, ג'פסון ליבר ממשרד עורכי הדין קופר," ענה ג'פסון. עיניה של ולריה נמשכו מיד למילים המעוצבות בסגנון מאחורי דלפק הקבלה - קבוצת ג'יימס! פניה השתנו מיד, ועיניה התמלאו בהפתעה כשהיא הביטה בג'פסון שלצידה. "אז, הלקוח שלנו הוא קבוצת ג'יימס?" "כן," ענה ג'פסון, עדיין לא מודע לחומרת המצב. באותו רגע, ולריה חשה דחף להסתובב וללכת.