"למה את כבר לא מעמידה פנים שאת לא מזהה אותי? אם תמשיכי להעמיד פנים, אני עלול באמת להאמין שיש לך אמנזיה," אמר האקט, צופה בוולריה נאבקת, וחש תחושת סיפוק בלתי מוסברת. "ממזר! נוכל! אחרי שהתגרשנו, לא צריך להיות לנו שום קשר אחד עם השני! גם אם אנחנו רואים אחד את השני, אנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו לא מכירים אחד את השני! אתה לא מבין את ההיגיון הפשוט הזה?" ולריה הביטה בגבר חסר הבושה שמולה. תווי הפנים המפוסלים והלסת החדה שלו נראו מושכים עוד יותר מבקודם. האקט בחן בקפידה את פניה של האישה, שנראו שונים מלפני ארבע שנים. היה לה איפור עדין ואלגנטי, ועורה הלבן כשלג נראה שביר. שפתיה, שנפתחו ונסגרו, נראו סקסיות להפליא. במהלך ארבע השנים האלה, הוא מעולם לא שם לב מקרוב למראה החיצוני של ולריה. הוא כמעט ולא הגיע הביתה. בניצול הפיזור של האקט, ולריה דחפה אותו. "אל תיגע בי! אין לך שום זכות לעשות את זה!" האקט הרים גבה קלות, ומסיבה כלשהי, הביטוי "אין שום זכות" הכעיס אותו באופן בלתי מוסבר. "לי אין זכות, אבל לנבל הזקן והמלוכלך הזה יש? לא רצית אגורה מהגירושים, בטענה שהכסף שלי מלוכלך, אבל עכשיו את לא מוצאת את זה מלוכלך לפתות את הזקנים האלה?" כשהעורך דין אמר לו שוולריה לא רוצה אגורה, בטענה שהכסף שלו מלוכלך, הוא לא אכל יום שלם מרוב כעס. לפתות? המילה הזו הייתה קשה מדי! "זה לא עניינך לעזאזל!" ולריה הביטה במראה המושלם של האקט ולא יכלה שלא לחוש תחושת חרטה. "איזה בזבוז!" היא צעקה בתוך תוכה. "הוא סתם נבל טיפוסי!" האקט לעג. "למה זה לא ענייני? אחרי הכל, היית פעם האישה שלי. למה הטעם שלך התדרדר כל כך אחרי הגירושים? להסתובב עם הזקנים המלוכלכים האלה?" "אתה ארור..." "ולריה, אני מזהיר אותך. אם אני אראה אותך מסתובבת עם הזקנים האלה שוב, אל תאשימי אותי על כך שאני לא מנומס כלפייך!" ולריה לא יכלה שלא לצחוק בכעס. "כמה לא מנומס אתה יכול להיות כלפיי?" הם כבר היו גרושים, בלי שום קשר שנשאר. מה הוא יכול לעשות לה? באופן בלתי צפוי, האקט אמר בקרירות, "אני אעביר את הקבר של אמא שלך, אני מניח." "מה?" ולריה הייתה המומה וקראה בכעס, "האקט, אתה משוגע!" איך הוא יכול להעלות על דעתו שיטה כה אכזרית? הוא פשוט לא אנושי! אחרי שאמרה את זה, היא רצתה לסטור לו, אבל האקט יירט אותה במהירות, ואמר, "נראה שהבנת מה קורה עכשיו. אל תכעיסי אותי. אלה שמרגיזים אותי יחיו בכאב כל ימי חייהם." "ארור אתה!" ולריה משכה את פרק כף היד שלה בחזרה. האקט אמר, "בואי איתי מחר לפגוש את סבא שלי ולהסביר שהתגרשנו בידידות כדי שהוא לא ימשיך לחשוב עלייך." "אני לא הולכת!" קראה ולריה. "תפגשי אותי באחוזה הישנה מחר בלילה. את תתמודדי עם השלכות חמורות אם אני לא אראה אותך שם." האקט הסתובב והלך מבלי לשים לב לסירובה. ולריה צפתה בדמותו האדישה וחשה דחף לנשוך אותו. הוא הגזים הפעם! באותו רגע, גבר שנראה כמו שומר ראש הלך לעבר ולריה. "גברת שארפ, תני לי לקחת אותך הביתה." "מי אתה? אני לא מכירה אותך, ואני לא צריכה את העזרה שלך." ולריה עמדה לפתוח את דלת המכונית כששומר הראש עצר אותה ואמר ברצינות, "אני כאן כדי להגן עלייך בשם מר ג'יימס עד שתגיעי בשלום לאחוזה הישנה של משפחת ג'יימס מחר בלילה." ולריה הייתה המומה. האקט היה אכן גבר ערמומי וחלקלק! נראה שהיא לא תוכל להימלט מפגישה עם בארון מחר. אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לתת לשומר הראש לקחת אותה הביתה עכשיו, אחרת האקט יגלה בקרוב את קיומו של בנה. ולריה חייגה למספר של ג'פסון, וצעדה בכוונה כמה צעדים כדי לקבל קצת פרטיות. השיחה נענתה במהירות. "שלום?" קולו של ג'פסון הגיע דרך הטלפון. ולריה שאלה, "ג'פסון, אתה יכול בבקשה לטפל בבן שלי הלילה? אני אולי לא אוכל לחזור. אני סומכת עלייך." "אכפת לך אם אני אביא את הבן שלך למקום שלי ללילה?" "זה בסדר, כל עוד אתה נשאר איתו. הוא מתנהג יפה. הוא ילך לישון בצייתנות אחרי שהוא ישתה את החלב שלו." האקט חזר למכוניתו וראה את ולריה מסיימת את שיחת הטלפון שלה לפני שהיא נכנסה בצייתנות למכונית עם שומר הראש. רק אז האקט חש הקלה מוחלטת. בינתיים, שריל, שישבה במושב הנוסע כל הזמן, הייתה עדה לכל התהליך ונצרכה מקנאה. שריל נפלה בכוונה לבריכה מוקדם יותר, מתוך מחשבה שזה ימשוך את תשומת הלב של האקט. אבל היא לא ציפתה שהוא יעקוב אחרי ולריה לחניון. שריל, עם מבט מעורר רחמים על פניה, עטופה במגבת, זייפה קול דומע. "האקט, אתה מנסה להחזיר את גרושתך שוב? שכחת את ליל החגיגה לפני ארבע שנים? אפילו נתתי לך את הפעם הראשונה שלי, והבטחת לקחת אחריות עליי. הבטחת גם לאחי לפני שהוא נפטר..." האקט צבט את גשר אפו באצבעותיו הדקות, ונראה מעט נרגז. "אל תחשבי יותר מדי, ואל תמשיכי להזכיר לי את הלילה הזה. אני יודע, ואני אקח אחריות עלייך," הוא אמר. זו הסיבה שלפני ארבע שנים, כשולריה טענה שהיא בהריון ושהם שכבו בליל החגיגה, הוא הכחיש זאת בלי היסוס. באותו יום, כשהוא התעורר בבוקר, הוא ראה את שריל שוכבת לידו, עירומה, ואפילו היו כתמי דם אדומים על הסדין הלבן הטהור. באותו רגע, הוא היה המום. שריל הייתה אחותו של אבוט ייטס. אבוט היה שומר הראש הכי נאמן של האקט, שמת מוות מחריד תוך הגנה על האקט. לפני מותו של אבוט, הוא התחנן להאקט שיטפל באחותו. לכן, למרות שלהאקט לא היו רגשות כלפי שריל, הוא עדיין... שריל הביטה בחוסר הסבלנות על פניו הנאים של האקט והסבירה במהירות, "אני מצטערת, האקט. פשוט פחדתי יותר מדי לאבד אותך..." "אני אקח אותך הביתה." האקט התניע את המכונית ועזב. שריל רצתה לבלות איתו יותר זמן, אבל כשראתה את הבעתו האדישה, היא החליטה להשאיר את זה לפעם אחרת. למחרת בערב. כל היום, ולריה הייתה תחת צילו של שומר הראש שנשלח על ידי האקט עד שהוא ליווה אותה לאחוזה הישנה. הוא היה נאמן באמת. ולריה יצאה באי רצון מהמכונית וראתה את האקט מחכה לה מחוץ לאחוזה. "מר ג'יימס, גברת שארפ הגיעה." האקט הגיב באדישות, "הממ, אתה יכול ללכת עכשיו. אני אחזיר אותה אחר כך." "כן, אדוני." כששומר הראש התרחק, ולריה הסתובבה, כשהיא מתכוונת לעזוב. באופן בלתי צפוי, האקט תפס את פרק כף ידה העדין. "ולריה שארפ, את חושבת שאת יכולה לברוח? לכי לפגוש את סבא שלי בצייתנות!" "עזוב אותי! אני יכולה ללכת לבד!" היא נאבקה להחזיר את ידה, אבל האקט החזיק בה בחוזקה. "במהלך שהותך במשפחת ג'יימס, סבא שלי תמיד דאג לך. את יכולה לשאת להמשיך להעציב אותו? הוא אושפז כמה פעמים בגלל שהוא דאג לך יותר מדי. את לא רוצה ללכת לראות אותו?" "אני..." ולריה הייתה חסרת מילים. במשפחת ג'יימס, זה שטיפל בה הכי טוב היה בארון. היא אכן חשה אשמה על שעזבה בלי להיפרד ממנו אז. זו עשויה להיות הזדמנות טובה להסביר הכל עכשיו. "בואי ניכנס. סבא מזדקן, ואנחנו לא צריכים לתת לו לדאוג לנו יותר." האקט משך את ולריה לתוך שער האחוזה.