הגלולה מתמצקת וצ'ארלס מרים אותה בעזרת פינצטה. אנדריאה פותחת את כף ידה ומסתכלת על הטבליה הלבנה הזעירה. לפתע, עולה במוחה רעיון. "האם יש סוג של תרופה שיכולה למנוע ממני להיכנס להריון?" היא שואלת. צ'ארלס מקמט את מצחו בחוזקה. הוא מעמיד פנים שהוא עסוק בסידור הפינצטה והמבחנות על השולחן כדי להסתיר את אי הנוחות שלו. "את רוצה להימנע מהריון בכלל?" הוא שואל. אנדריאה מהנהנת. "אין תרופה כזו," הוא אומר בחומרה. הוא משקר. הוא יכול בקלות להכין לה משהו אם היה רוצה. "למה את שואלת?" הוא תוהה. אנדריאה לוקחת כוס מים מצ'ארלס. היא מכניסה את הטבליה לפיה ולוקחת לגימה ארוכה. "אני לא רוצה להיכנס להריון עם הילד שלו," היא אומרת, "אני אפילו לא רוצה שהוא ייגע בי, אבל אני לא יודעת אם אוכל למנוע את זה." צ'ארלס מהדק את שפתיו כדי להישאר בשקט. הוא היה רוצה לעזור לה, אבל הוא מתמודד מול לאנס המילטון, אדם שיש לו מספיק כוח להשפיע על העיר כולה ואפילו על המדינה. לצ'ארלס אין את הכוח להילחם במישהו כזה. "אז את מתכננת להבריח אותו במקום? את רוצה לגרום לכך שהוא לא יוכל לשאת לגעת בך?" אנדריאה לא יכולה להכחיש שהיא בכוונה מעצבנת אותו בניסיון לשכנע אותו להתגרש ממנה. אבל זה לא עבד כמו שהיא תכננה. השיחה מתחילה להיות כבדה מדי, אז היא מתבדחת, "זה קשה מכיוון שאני כל כך יפה. אני חושבת שרק רופא קפדן כמוך יכול לעמוד בפני הקסם שלי." היא קורצת לו בעיניה הכחולות היפות וצ'ארלס מרגיש שליבו רועד. איך הוא יכול לעמוד בפניה? אנדריאה מחזירה את הנושא לגלולות, "הן עובדות עד 48 שעות אחרי, נכון?" צ'ארלס, שעדיין שוקע בחיוך שלה, משתעל ומנהן. "אני רוצה עוד כמה, לכל מקרה." אחד אחד, הוא מכניס בזהירות את הטבליות לכלי זכוכית ומושיט לה אותו בלי לשאול שאלות. הוא יודע נגד מה היא מתמודדת. לאנס הוא לא בחור רגיל. אם לאנס החליט שהוא רוצה אותה, צ'ארלס חושש שהיא לא תוכל לסרב לו. "תודה," היא שמה את הכוס בכיס שלה, "אני אבדוק מה שלום האומנת עכשיו." היא פונה לעזוב את החדר, אבל יד חזקה אוחזת בפרק כף היד שלה. צ'ארלס מסתכל עליה בעוצמה, ואז משחרר את אחיזתו, מלטף בעדינות את כף ידה ואצבעותיה. משהו קר וקשה מחליק על האצבע האמצעית שלה. "התנשאי לי?" הוא שואל בקלילות. "התשובה שלי לא משנה," היא מתבדחת, "ביגמיה היא לא חוקית." צ'ארלס מחייך, אבל הוא לא אומר מילה. במקום זאת, הוא משחק עם הטבעת שהוא שם על אצבעה. היהלום הירוק במרכז הטבעת נפתח, וחושף מחט דקה המשובצת באבן. "זה עשוי מחומר שיכול לזהות רעל במזון," הוא אומר, "זה תוכנן במיוחד כדי לזהות את הרעלן החדש בגוף שלך." "זה יקר מדי. אני לא יכולה לקחת את זה," מוחה אנדריאה. היא מתחילה להוריד אותה מאצבעה. היא יודעת הרבה על אבני חן יקרות ערך מכיוון שאספנות היא אחד התחביבים של גברת המילטון. כאשר משפחתה הכינה אותה להתחרות על לאנס, שיעורים על אבני חן נחשבו לחלק חובה בהשכלתה. היא יכולה לדעת שהיהלום הירוק נדיר להפליא: קשה מאוד לייצר אותו והוא עולה לפחות שלושה מיליון דולר לקראט. אם לשפוט לפי גודלו, הוא מרובה קראטים. היא לא מבינה שהמחט יקרה הרבה יותר מאבן החן הנדירה שמסתירה אותה. צ'ארלס דוחף אותה בחזרה למטה על אצבעה. "זה לא יקר כמו החיים שלך," הוא אומר. היא מעולם לא ראתה אותו כל כך מתעקש על משהו. בחוסר רצון, היא נותנת לו להחזיר את הטבעת על אצבעה. זה מתאים בצורה מושלמת. "בואי נלך," הוא מוביל אותה אל מחוץ למשרדו לכיוון החדר של האומנת שלה. "האם בריאן פלין מסתובב כאן לאחרונה?" היא שואלת. בריאן הוא הבן של האומנת שלה. היא גדלה איתו וחושבת עליו כאח. "אם הוא לא צריך ללכת לבית הספר," עונה צ'ארלס, "אבל הוא עסוק לאחרונה והוא תמיד שואל אותי מתי תבואי." "הוא לא יודע שכמעט בלתי אפשרי לי לצאת?" אנדריאה לא יכולה שלא לקמט את מצחה כשהיא חושבת על הקושי לבקר את האומנת שלה. "הוא יודע. אבל כולנו רוצים לראות אותך יותר." "כנראה שאראה אותך כל יום ברגע שהגירושים יסתיימו," היא אומרת, "לא ישעמם לך ממני?" "לא, זה יהיה תענוג." צ'ארלס מסתכל עליה בהערצה עזה כמעט משועבדת והיא צוחקת. "מה כל כך מצחיק?" צ'ארלס מודאג. הוא מעולם לא שמע אותה צוחקת ככה. "כנראה שאין לה מושג כמה היא יפה כשהיא צוחקת," הוא חושב. אנדריאה מנענעת בראשה, "אני חושבת על התספורת הפרועה של בריאן," היא אומרת, "בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא בדיוק שינה את השיער שלו. זה היה מצחיק." "מה אם אעשה את אותה תספורת?" צ'ארלס מתבדח. "אל. אתה נראה יותר טוב ככה." צ'ארלס מהנהן בסיפוק ומחייך לעצמו. הם מגיעים לחדר. האחות לא נמצאת, והאומנת של אנדריאה לבדה. היא רזתה מאז הפעם האחרונה שאנדריאה ראתה אותה. השיער שלה האפיר גם כן. היא שוכבת על המיטה בשלווה כזו, שהיא לא תיראה חולה אם לא הייתה מסכת החמצן מחוברת לפניה. אנדריאה הולכת לעבר המיטה, נעה בקלילות כדי שהעקבים שלה לא ירעישו על הרצפה. "אומנת?" אנדריאה קוראת לה בזהירות. האישה לא מגיבה; היא רק שוכבת שם, ללא תנועה ושקטה. אנדריאה לוקחת את ידה של האומנת וצ'ארלס מושך עבורה כיסא. היא מתיישבת ומלטפת את הקמטים על ידה של האישה הזקנה. התרדמת הארוכה גרמה לירידה דרמטית במשקל עד שאנדריאה מרגישה שהיא מלטפת רק עור ועצמות. כואב לה הלב ללטף שוב ושוב את ידה המדולדלת של האומנת. "אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לבוא," היא מתנצלת, "את לא חייבת לכעוס עלי. את יודעת כמה הנוהלים של משפחת המילטון נוקשים - לקח לי נצח להתגנב החוצה. אבל אז אם היית יודעת מה עשיתי, היית נוזפת בי על התנהגות לא נאותה, נכון?" אנדריאה מחייכת לפתע, ונזכרת כמה האומנת שלה דאגה בכל פעם שהיא חזרה הביתה אחרי העוצר. האישה המבוגרת נהגה לקלל כש