פרק ראשון
גשם כבד עטף את הלילה החשוך כדיו שחורה שנשפכה. הבזק ברק קרע את כיפת השמיים והאיר פנים חיוורות.
סוזן שלבי אחזה במטרייה כשמבטה נשוא למרחק בעצבנות.
ג'וליאן הבטיח לה שיחזור הביתה הלילה, אבל השעה כבר עשר, והוא עדיין לא נראה באופק.
האם שוב לא קיים את הבטחתו?
סוזן הידקה את אחיזתה במטרייה, וניצוץ של חוסר אונים עלה בעיניה.
לפתע, אור בהיר הבהב מרחוק. מכונית פאר שנראתה כמתמזגת עם הלילה האפל הופיעה.
ג'וליאן! זו המכונית של ג'וליאן.
סוזן מיהרה קדימה בהתרגשות.
חריקה!
כשהמכונית נעצרה, מחצית מבגדיה של סוזן היו ספוגים בהתזה של מים. למרות זאת, היא לא שמה לב לכך ואמרה בעליצות, "ג'וליאן, אתה..."
"אידיוטית, את לא יודעת איך להתחבא?" עוד לפני שהספיקה לסיים, גבר יצא מהמכונית בכעס.
תווי פניו של הגבר היו מעודנים, וניכר רמז בלתי ניתן לתיאור של זדוניות בין גבותיו.
באותו רגע, עיניו השחורות כפחם נעצו מבט בסוזן, שבגדיה הרטובים הצמידו את צללית גופה בצורה אינטימית, עם הבזק מאיים.
"אני..." סוזן הייתה מודאגת מעט מהתפרצות הכעס הפתאומית של הגבר.
הגבר שעמד מולה היה ג'וליאן שו. הוא היה בעלה והאדון ששלט בגורלה.
ג'וליאן הביט בסוזן הרועדת מפחד, ריסן את כעסו והנמיך את הטון כשדרש, "למה את עדיין עומדת כאן? לבייש אותנו?"
לאחר שאמר זאת, הוא נכנס פנימה.
"בסדר," סוזן הגיבה בפאניקה, "אני... הוצאתי לך את המטרייה."
"אין צורך בזה. לדאוג לעצמך זה מספיק." קולו של ג'וליאן רמז לציניות.
הוא תלה את הבלייזר שלו שהיה ספוג בגשם. אחר כך, הוא הסיר את העניבה שלו ופתח שני כפתורי שרוול. לאחר מכן, הוא בהה בה בחוסר סבלנות. "דברי! למה ביקשת ממני לחזור הביתה?"
"אתה... לא היית בבית כבר חצי חודש," סוזן הגיבה ברכות, "אנחנו בעל ואישה. עדיף שתחזור הביתה."
מבטו של ג'וליאן עומעם והוא הביט בסוזן עם ציפייה בלתי ניתנת לתיאור בליבו כשהרים את גבותיו. "אישה, את לא יכולה להיות... מתגעגעת אליי, נכון? את מאוהבת בי? את לא יכולה להיות כל כך טיפשה."
"לא, זה לא זה." סוזן פיתלה את ידיה.
האיחוד בינה לבין ג'וליאן שו היה עסקה בלבד מההתחלה. אהבה הייתה רק מילה בלתי אפשרית שהיא לא העזה לחשוב עליה.
ההכחשה המהירה של סוזן גרמה מיד לג'וליאן להתרגז.
"אז למה את רוצה אותי בבית?" קולו נעשה קר שוב.
סוזן נמתחה כשהיא אוחזת בחוזקה בשולי בגדיה. "אני... אני..."
"אם אין כלום, אני הולך." ג'וליאן נראה קצת נסער. "אני לא רוצה לבזבז את חיי הלילה המרתקים שלי עלייך. באשר אלייך, תתחלפי ותלכי לישון."
הבריאות של האישה הזו הייתה חלשה ממילא, ובכל זאת היא עדיין לא החליפה את בגדיה למרות שהם היו רטובים לגמרי.
איזו אידיוטית!
בלי היסוס, ג'וליאן פנה ללכת. בדיוק כשצעד אל הכניסה, קול רועד הגיע מאחוריו. "ג'וליאן, חכה."
"מה את רוצה עכשיו?" ג'וליאן הסתובב ברוגז. ואז, האישונים שלו הצטמצמו לפתע.
ידיה של סוזן רעדו כשהיא פתחה את כפתורי בגדיה.
"אישה, את יודעת מה את עושה?"
סוזן אמרה ברועד, "אני יודעת. אנחנו... אנחנו בעל ואישה. אנחנו נשואים כבר שנה, אז אנחנו צריכים..."
ג'וליאן הפסיק להקשיב. הוא ניגש, הרים אותה ופנה לחדר השינה.
סוזן, שהייתה תלויה על כתפו, נאנחה לרווחה. כך, היא תוכל להגשים את מה שחמותה רצתה שהיא תעשה, והתשלומים הרפואיים של אחיה הגדול יובטחו.
בום!
סוזן הושלכה על המיטה, מוכנה כבר למה שעתיד לבוא.
אבל למה...
ליבה עדיין כאב.
האדם שהבטיח פעם שיהיו ביחד לנצח מאורס כעת לאדם אחר. גם לה עצמה יש כעת בעל, כך שההבטחה הקודמת מעולם לא התממשה.
סוזן נשמה נשימה עמוקה. היא זו שלא הצליחה להרפות מהקשר הקודם, אבל עכשיו, היא צריכה. עם זאת, לא היה לה מושג למה היא הרגישה כל כך בודדה.
דמעות עלו בעיניה וכמה טיפות התגלגלו במורד לחייה בעל כורחה. מייד, תחושת הדיכוי נעלמה.
היא פקחה את עיניה רק כדי לראות את ג'וליאן בוהה בה בקור בזמן שעיניו רתחו מכעס.
"את בוכה?" הוא תפס את צווארונה. "את חושבת על לוק ג'נקינס שוב?"
"אני..." השם בתחתית ליבה של סוזן נחשף. ואז, היא צעקה בפראות, "אני רק... רק..."
"רק מה?" ג'וליאן לעג, "אל תשכחי, ללוק שאת חושבת עליו יש ארוסה והם מתחתנים בקרוב!"
"אני יודעת!" סוזן רעדה קלות. "היחסים ביני לבינו הם העבר, וזה לא כאילו אני עושה משהו!"
"כן, לא עשית כלום. את רק חושבת על אדם אחר כל היום בזמן שאת גברת שו."
סוזן הביטה בו בפחד בעיניה.
גל של תסיסה בלתי מוסברת שטף את ליבו של ג'וליאן כשהוא הביט בה כשהיא דומה לארנבת קטנה מפוחדת. הוא הסתובב ונחר. "עזבי את זה. יש לי משהו לעשות. אני..."
"ג'וליאן." סוזן, מודאגת, חיבקה אותו לפתע מאחור. "אתה יכול להישאר הלילה?"
נראה שלכפות ידיה הקפואות הייתה תחושת צריבה.