ג'וליאן שו פתח בכוח כל אחת מאצבעותיה של סוזן שלבי ואז בהה בה בקרירות. "אני מצטער. יש לי דייט הערב." "אז, אתה יכול לבקש מהאדם הזה לבוא?" סוזן נעשתה עצבנית יותר. הוא צמצם את עיניו. "אישה, באילו משחקים את משחקת?" סוזן נרתעה, ואז אמרה בשקט, "אמא שמעה שלא היית בבית כבר חצי חודש מאז שאתה מבלה יותר מדי בחוץ. היא... היא מודאגת לבריאותך ורוצה שאני אחשוב על דרך לגרום לך להישאר. אחרת, היא תפסיק לשלם את דמי הטיפול הרפואי של אחי הגדול." היא הורידה את ראשה ולא העזה להסתכל על הבעתו של ג'וליאן. אחרי זמן מה, צחקוק נשמע בחדר. "אז, זאת הסיבה. חה חה, זאת באמת הסיבה למופע הזה. אה כן, אם זה לא היה בשביל אחיך, לא היית משקיעה מאמץ ראוי לשבח כזה." המילים של ג'וליאן הכילו רמז בלתי ניתן לתיאור של ביטול עצמי. היא נשכה את שפתה התחתונה. "אז... אתה יכול..." "בסדר," הוא אמר באופן חד משמעי, "כפי שאת רוצה. אני אחזור הביתה בעתיד, אבל רק שתדעי, אני מתגעגע לחברות הרבות שלי..." "זה לא משנה. אתה יכול להביא אותן הביתה. רק תיזהר. אל תתן לאמא לגלות," היא ענתה מיד. לא היה בסיס במערכת היחסים שלהם. כל עוד היא יכלה להבטיח את דמי הטיפול הרפואי של אחיה הגדול, לא הפריע לה מה ג'וליאן שו רצה לעשות. "איזו אישה טובה ומסורה." הבעתו של ג'וליאן הפכה קרה. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג מספר. "יש לך חצי שעה להגיע למספר 67, דרך הר השמיים." אז, ג'וליאן הסתכל על סוזן בבוז. "את מרוצה עכשיו?" "תודה," היא ענתה בהכרת תודה. "תודה לי?" הוא ניגש אליה והחזיק את סנטרה בגסות. "אני מקווה שלא תתחרטי על המילה הזאת." חצי שעה לאחר מכן, פעמון הדלת צלצל וסוזן פתחה את הדלת במהירות. אישה יפה עם איפור כבד עמדה בפתח הדלת. סוזן יכלה לזהות אותה. "את לא... האלה הזאת, שריל יאנג?" עיניה של סוזן התרחבו. שריל הציצה קלות בסוזן, ואז אמרה בגאווה קלה, "את המשרתת? איפה ג'וליאן?" משרתת... היה הבזק של מבוכה בעיניה של סוזן, אבל היא לא הסבירה את עצמה. כשהם התחתנו, הם כרתו ברית שאף אחד לא צריך לדעת על האיחוד שלהם. יתר על כן, האלה צריכה להיות האורחת שג'וליאן ציפה לה, אז הוא לא ירצה שהיא תדע שסוזן היא אשתו. "ברוכה הבאה, מיס יאנג." סוזן הדחיקה את רגשותיה הצידה וסטתה הצידה. שריל צעדה פנימה בצורה מפתה, וכשראתה את ג'וליאן יושב על הספה, עיניה הפכו מיד נלהבות. "ג'וליאן, למה קראת לי כל כך פתאום? אפילו לא הספקתי להתלבש לפני שרצתי." שריל צנחה לתוך זרועותיו. ג'וליאן הניח יד אחת על כתפה בעוד היד השנייה הרימה את סנטרה. "אז? את מתלוננת?" "שטויות." שריל עוויתה את שפתיה. "אני רק מפחדת שלא תאהב את הפנים החשופות שלי." פנים חשופות? סוזן הציצה בשקט באיפור הכבד של שריל יאנג ואז הסיטה את מבטה. "אני אוהב אותך לא משנה איך את נראית," אמר ג'וליאן בחיוך זדוני כשהסתכל עליה בפלרטטנות. "אתה גבר נורא!" שריל טפחה קלות על חזהו. עד מהרה, קצה שפתיו של ג'וליאן התעקל כשהוא התכופף להרים אותה. סוזן שמרה על שקט כשהיא מורידה את ראשה. הבעתה האדישה באופן מסתורי גרמה לג'וליאן להיות לא מרוצה. הוא צחקק בכוונה. "יש לי משהו חשוב לעשות עם מיס יאנג. תעמדי על המשמר מחוץ לדלת חדר השינה מבלי לעזוב." "אה?" "לא שמעת אותי?" ג'וליאן צמצם את עיניו. "שמעתי אותך," סוזן ענתה במהירות. ברגע שדלת חדר השינה נסגרה, סוזן נאנחה ועמדה ליד הדלת. לא משנה כמה חסר רחמים ג'וליאן היה כל עוד הוא חזר הביתה וכל עוד דמי הטיפול הרפואי של אחיה הגדול טופלו. לא היה לה אכפת. כשנכנסו לחדר השינה, חיוכו של ג'וליאן נעלם כשהוא השליך אותה על המיטה בלי שום הבעה. תנועותיו היו גסות ושריל חשה כאב קל. גבותיה היו קפוצות כשהיא התלוננה בעדינות, "ג'וליאן, זה כואב." בזעף, ג'וליאן ציווה, "תרדי." "אה?" שריל הייתה המומה. "אמרתי, אל תשכבי על המיטה. תרדי!" אמר ג'וליאן. זה היה רעיון בלתי מוסבר כשהוא חשב על איך הריח של סוזן עומד להיהרס על ידי האישה שלפניו, והוא הרגיש מוטרד. ג'וליאן תפס את זרועה ודחף אותה לכיסא. "שבי." מבטה של שריל השתנה והיא הסכימה בחן, "בסדר, שיהיה כמו שאתה רוצה." "תאנחי," הוא ציווה אז ברוגע כשהוא נפל על הספה.