"נראה שאחיך הגדול מקודד." ג'וליאן הרים גבה. "מקודד?" סוזן מצמצה. "לא ידעתי שהוא יכול לעשות את זה." "אני לא בטוח לגמרי. זה פשוט נראה ככה." "אה." לא משנה מה אחיה הגדול עשה, זה עשה טוב למצבו הנוכחי למצוא משהו שיסיח את דעתו. סוזן הביטה ביעקב זמן רב. לאחר זמן רב, יעקב עצר ופנה להסתכל על סוזן לפני שפרץ בחיוך חלוש. "סוזן." "אח." סוזן לא יכלה שלא להתרגש. כשזה עתה אובחן כחולה סכיזופרניה, הוא אפילו לא הצליח לזהות אותה. מצבו השתפר לאחרונה. לפחות, הוא לא שכח אותה. "סוזן," יעקב חזר ואמר כשהוא מחייך. הדבר היחיד שהוא ידע לומר היה שמה. "אח," היא ענתה בסבלנות. "סוזן." "אח." "סוזן." "אח." שניהם המשיכו בשיחה חסרת המשמעות. ג'וליאן הרגיש שזה מוזר, אבל כשראה כמה סוזן מאושרת, הוא לא רצה להפריע להם ופשוט חיכה בצד. סוזן ויעקב שוחחו קצת כך, ואחרי ששידלה אותו לישון, היא ניגשה לג'וליאן במבוכה. "מצטערת שגרמתי לך לחכות." "טוב לדעת שאת מצטערת. איך את מתכננת להודות לי?" ג'וליאן סגר לפתע את המרחק ביניהם כשאור הירח ריכך את גבותיו הנוקשות. סוזן הרגישה שהלב שלה החסיר פעימה. בפאניקה, היא עשתה צעד אחורה ואמרה, "אני... אתה... איך אתה רוצה שאודה לך?" הוא הביט בה בעוצמה. "בואי נצבור את הטובות עוד כמה פעמים לפני שנודה לי בבת אחת." אחרי זה, הוא הסתובב כדי לעזוב. "בואי נלך הביתה." כשסוזן צפתה בגבו, חיוך עלה על פניה שלא במודע. ג'וליאן שו לא היה מפחיד כמו שהיא חשבה. ברגע שהם היו בבית, סוזן הביטה במיטה הענקית בחדר השינה והרגישה מעט לחוצה. "ג'ו-ג'וליאן, איך אנחנו ישנים הלילה?" "מה את חושבת?" ג'וליאן הרים גבה לעברה, במכוון מאריך את הטון שלו בזמן שפניה של סוזן האדימו. "כמובן, אנחנו ישנים ביחד." "כמובן, את לא צריכה לחשוב יותר מדי," הוא המשיך, "בדיוק כמו אתמול, את תשני על הצד שלך, ואני אשן על שלי. אני לא רוצה שהגוף הטהור שלי יזוהם על ידי שלך." סוזן נותרה ללא מילים. איך היא לא ידעה על הכינוי של מנכ"ל שו ועל הטוהר שלו? יתר על כן, לזהם אותו? האם היא הייתה השטן? עם זאת, המילים של ג'וליאן גרמו לה להירגע. היא החליפה לבגדי השינה שלה והחליקה מתחת לשמיכה. הוא קימט את מצחו לעברה. "למה הפיג'מה שלך זהה לאתמול? את לא יודעת איך להחליף?" היא הביטה בו בתמימות. "יש לי רק שני סטים של פיג'מה, ומזג האוויר של היום לא היה כל כך נהדר, אז הסט הקודם ששטפתי עדיין לא התייבש." ג'וליאן נותר ללא מילים לרגע כשהוא בוהה בסוזן. "אני זוכר שנתתי לך כרטיס. הכסף בכרטיס יכול לקנות לך כמה מאות סטים של פיג'מה, לא?" איזו בדיחה! האישה של ג'וליאן שו בעצם החזיקה בשני סטים של פיג'מה שהיו צריכים לנקות כל יום אחר? אם החדשות האלה יתפשטו, זה יביך אותו מאוד! "אין לי מושג כמה כסף יש בכרטיס הזה מכיוון שמעולם לא השתמשתי בו קודם," אמרה סוזן, "העבודה שלי ב-Lanyard Construction משלמת לי מדי חודש וזה מספיק לי." ג'וליאן קימט את מצחו אפילו יותר! פתאום עלתה לו מחשבה. זה לא היה רק פיג'מה. לסוזן היו רק כמה סטים של בגדים יומיומיים להחלפה. הוא גם מעולם לא ראה אותה עונדת תכשיטים כלשהם. צריך לדעת שאפילו ה"חברים הטובים" שלו היו עטופים בתכשיטים משובחים, אבל אשתו שלו הייתה כל כך פשוטה. ג'וליאן זעף כשפתח את הארון שלה. הבגדים בפנים היו מקופלים בצורה מסודרת ואפשר היה לקבוע את מספר הבגדים שהיא החזיקה במבט אחד. "יש לך רק שני מעילים?" "כן, וזה מספיק," ענתה סוזן באופן טבעי. "איזה סוג של מותג זה? למה מעולם לא ראיתי את זה בשום מקום לפני כן?!" "אל תסתכל על המותג. זה בעצם די יקר ועלה לי כמה מאות דולרים." סוזן נראתה מעט מיוסרת. אם זה לא היה למען להיראות ייצוגית יותר במשרד, היא הייתה מעדיפה לחסוך את אותם כמה מאות דולרים. ג'וליאן נותר ללא מילים. הוא הסיר את כל הבגדים מהארון והשליך אותם לפח. "מה אתה עושה?" סוזן הסתערה בнервозיות. "איך האישה של ג'וליאן שו יכולה ללבוש את כל השטויות האלה? סוזן, אל תביכי אותי בכוונה!" הוא בהה בסוזן בגועל. "אני לא! קודם לכן, לבשתי בגדים שעלו עשרות דולרים. עכשיו, כל בגד שיש לי עולה יותר ממאה דולרים," היא השיבה. ג'וליאן הרגיש לפתע גירוד בין השיניים שלו. ואז, הוא הוציא כרטיס שחור ומסר לה אותו. "סוזן, אני מזהיר אותך, אם אי פעם תלבשי שוב את סוג הבגדים האלה, אני אסטור לך על המקום!" הטון האכזרי שלו גרם לסוזן לכווץ את צווארה. "הבגדים האלה הם באיכות טובה..." ג'וליאן ראה כמה היא לא רצתה. בליבו, הוא חשב שזה או מצחיק או מעצבן. אחרי זמן מה, הוא אמר בטון קודר, "את עדיין זוכרת שיש לנו ארוחת ערב משפחתית בעוד כמה ימים?" "אני זוכרת. אפילו הגדרתי תזכורת בטלפון שלי." סוזן החליקה את הטלפון הנייד שלה כדי להוכיח זאת. "תכננת להתלבש ככה כדי לבקר את חמותך? גם אם את לא מתביישת, אני אתבייש!" "אבל תמיד התלבשתי ככה." לסוזן היה מבט תמים על פניה. לרגע, ג'וליאן נותר ללא מילים, וההערכה העצמית שלו התערערה. קודם לכן, הוא אילץ את עצמו בכוונה להתעלם מכל דבר שקשור לסוזן, ולכן הוא לא הבין זאת. "זה היה העבר, אבל זה ההווה! האם אמא שלי לא אמרה לדאוג לי? אם תתלבשי ככה, איך היא יכולה להאמין שאנחנו ביחסים טובים? אני אתן לך יום חופש מחר. בבקשה לכי לקנות בגדים הגונים. כל אחד מהם לא צריך לעלות פחות מ-10,000 דולר! גם לכי להשיג קצת תכשיטים," ג'וליאן איים, "אני אבדוק את הקבלות מחר. אם הסכום הכולל הוא פחות מ-10 מיליון דולר, סיימת." "עשר... עשרה מיליון!" הלסת של סוזן נפלה כששמעה את המספר. "תכשיטים חשובים. תזכרי לקנות משהו שיגרום לי להיות גאה. אם תביכי אותי בארוחת הערב המשפחתית, את מתה." ג'וליאן דחף את הכרטיס אליה בצורה מאיימת. "אוקיי..." סוזן התקשתה לקבל את הכרטיס. "אבל..." "בלי אבל. זה הוחלט!" ג'וליאן קטע אותה. "אז... מה אני אלבש מחר בבוקר?" סוזן ירתה בו במבט תמים. "זרקת את כל הבגדים שלי!" ג'וליאן לא ידע מה לומר. כתוצאה מכך, העוזר האישי של ג'וליאן קיבל משימת חצות לקנות בגדים לאשת המנכ"ל. למחרת בבוקר לפני שיצא לעבודה, ג'וליאן הזכיר לה, "תזכרי מה שאמרתי. אל תראי אותי אם את לא יכולה לסיים לבזבז 10 מיליון דולר. סידרתי שלנהג, אלפרד, ילווה אותך היום, אז כדאי שתבזבזי את הכסף!" "אוקיי." סוזן הרגישה שכאב ראש מתחיל. 10 מיליון דולר! איך היא יכולה לסיים לבזבז את כל זה תוך יום אחד?