"ג'וליאן, לא פגשתי אותו בכוונה. הלקוח ביקש פגישה וידעתי רק שהשם משפחה שלה הוא איינסלי, אבל לא ידעתי שהיא מנדי איינסלי ושהיא תביא איתה את לוק ג'נקינס," אמרה סוזן ברכות. ההסבר העדין שלה גרם לג'וליאן להרגיש טוב יותר. הוא הביט בסוזן בחוסר הבעה. "אם את רואה את שני האנשים האלה בפעם הבאה, בבקשה תסתובבי ותלכי מיד, הבנת?" מכיוון שעלה בדעתו שזה נשמע כאילו הוא מקנא, ג'וליאן הוסיף מיד, "הממפ, בהתחשב ברמת ההפקרות שלך, את עלולה פשוט להסתבך איתם. בכל מקרה, משפחת שו לא תאבד את הפנים שלה בגלל זה." כשסוזן החווירה קלות, ג'וליאן הצטער שאולי היה קשה מדי במילים שלו. זה אפילו לא מה שהוא התכוון. עם זאת, היה בלתי אפשרי מבחינתו להתנצל. "אני יודעת. אני אתרחק ממנו," היא אמרה בקול רך. "אוקיי אז," הוא אמר בחוסר עניין. הנסיעה חזרה למעון שו הייתה שקטה. אחרי שסוזן החליפה את בגדיה, היא ראתה את ג'וליאן יושב על הספה. היא שאלה בזהירות, "ג'וליאן, אכלת ארוחת ערב? למה שלא אבשל ונאכל ביחד?" לא היא ולא ג'וליאן אהבו שיש הרבה אנשים מסביב. לכן, מלבד המנקות במשרה חלקית שהלכו לנקות את הבית, לא היו להם עוזרות בבית וסוזן בישלה באופן אישי את הארוחות שלהם. "הבישול שלך אכיל?" ג'וליאן הרים גבה, ונראה נגעל. בעבר, סוזן לא הייתה שואלת שוב, אבל הפעם, היא גייסה את האומץ שלה להציע, "זה אמור להיות בסדר. למה שלא... תנסה?" ג'וליאן צמצם את עיניו. תחת האורות, הגבות שלה רפפו כמו פרפרים והלב שלו עצמו הרגיש כאילו יש בו פרפרים. עם זאת, הוא העמיד פנים שהוא אדיש. "בסדר אם כך." אחרי חצי שעה, ארוחת הערב הייתה מוכנה. היו 4 מנות וקערת מרק. סוזן הביטה בג'וליאן בציפייה, "רוצה לנסות?" "אילו מנות אלה? הן לא נראות מעוררות תיאבון בכלל," העיר ג'וליאן בגועל לפני שלקח מנה של חציל שום. "איך החציל הזה יכול להיות כל כך מלוח!? "למרק המלון הזה אין טעם. "צלעות הדבש לא נראות כאילו יש להן את טמפרטורת הבישול הנכונה. "אלה לא אכילים על ידי בני אדם." לשעשועה הרב, ג'וליאן התלונן ואכל באותו הזמן. סוזן מצמצה. למרות שהם היו נשואים במשך שנה, היום היה הפעם הראשונה שלהם לשבת בשקט כדי לאכול ארוחה ביתית ביחד. בתחילה, התפיסה שלה את ג'וליאן הייתה שטן מפחיד. עכשיו, לעומת זאת, היא פתאום הרגישה כאילו השטן די מקורקע. "נורא! האוכל מבאס," אמר ג'וליאן תוך כדי שפשף את בטנו המורחבת מעט. סוזן הביטה בצלחות הריקות על השולחן ולא יכלה שלא להשתעל. אז, הוא הביט בה ונחר. "לא רציתי לבזבז אוכל. "הממ, אכן, חסכנות היא מעלה," היא השיבה בנוקשות. האישה הזאת צייתה למה שהוא אמר, אבל זה נשמע אחרת. ג'וליאן לא יכול היה שלא לגנוב כמה מבטים לעברה. סוזן הבינה שהאומץ שלה בעצם גדל כשהיא התעלמה ממבטו של המנכ"ל שו ואז צחקקה. "אני אשטוף את הכלים." כשחלפה על פניו, ג'וליאן ראה בבירור את כתפיה מתנודדות מעלה ומטה בתנועות קטנות. האישה הזאת צחקה עליו! ג'וליאן היה צריך לכעוס, אבל ליבו חווה אושר שהרגיש מסובך באותו הזמן. אפילו הייתה לו הרגשה שאם היא תוכל להמשיך לחייך, לא יהיה אכפת לו לבייש את עצמו מעט. אחרי שסיימה לשטוף, סוזן הלכה לעברו ואמרה ברכות, "ג'וליאן, זה..." "מה זה?" ג'וליאן הביט בה בעצבנות. "יש לך... חבר שמגיע הערב?" סוזן השתהתה לפני ששאלה. חבר? כשנזכר שסוזן אמרה בעבר שלא יהיה לה אכפת אם יהיה לו 'חבר' לבלות איתו את הלילה, הבעתו הפכה קודרת. הוא הביט בה בקרירות. "את די מודאגת לגבי חיי הלילה שלי, הא? האם אני צריך לתת לך פרס על היותך האישה הטובה ביותר?" ג'וליאן כעס בבירור. סוזן הייתה המומה מכיוון שלא היה לה מושג איך היא עוררה אותו. היא התנצלה, "א-אני מצטערת." "מכיוון שאת כל כך מתחשבת, אז למה את מתנצלת?" אמר ג'וליאן בקרירות. "בגלל שאני... בגלל שאני..." היא ניחשה בקדחתנות מה עובר בראשו של ג'וליאן. "עזבי. דברי. מה את רוצה לעשות?" בלי לחשוב על תירוץ, סוזן נאנחה לרווחה ואמרה במהירות, "ג'וליאן, אני רוצה לבקר את אחי. אני עלולה לאחר, אז אם אתה משועמם, אתה יכול להזמין את החבר שלך. כל מה שאני מקווה זה שהדלת..." "את ממש מתחשבת." "אני צריכה להיות," אמרה סוזן בכנות. ג'וליאן בהה בה. הוא רצה לחנוק את האישה הזאת עכשיו. אז, הוא יצא להביא את הבלייזר שלו. "אתה יוצא?" שאלה סוזן. "את לא רוצה לבקר את יעקב?" אמר ג'וליאן ללא כל הבעה. "אתה מתכוון שאתה... אתה בא איתי?" היא הייתה נדהמת. הוא הביט בה בחוסר סבלנות. "את באה או לא?" "כן, בוא נלך," הגיבה סוזן במהירות. בבית האבות, תחת אור הירח העדין, יעקב ישב על ספסל אבן בחצר והיה מחשב נייד על השולחן. אצבעותיו הקלידו על המקלדת. "אדון שו, מיס שלבי." האחיות ראו אותם ומיד נעמדו. "אתן יכולות לנוח. אני אקח את זה מכאן," אמרה סוזן בעדינות. היא הלכה לשם לעתים קרובות והכירה את האחיות שחייכו ועזבו. יעקב הקליד על המקלדת ברצינות, אז סוזן לא הפריעה לו. היא הלכה, התיישבה לידו, והסתכלה על המסך שהיו בו כל מיני תווים. סוזן לא הבינה אותם בכלל ונרדמה אחרי זמן מה.