קורטני סירקה את פרוות החתול שלה וחייכה לעצמה, סוף סוף היא בת שמונה עשרה. היא הביטה במסך הטלפון שלה וראתה תמונה שלה עומדת ליד בחור חמוד מאוד, והבחור הזה היה החבר שלה, ששמו קרל. הם יוצאים כבר שלוש שנים, והיום יציין את השנה השלישית שלהם ביחד. קורטני אהבה את קרל ולהיפך. קורטני חייכה שוב אל החתול שלה. החתול היה סמל למערכת היחסים שלה עם קרל, כי קרל נתן לה את החתול כאות הוקרה על שנתנה לו צ'אנס בחייה. "אני לא יכולה לחכות לראות אותו היום," מלמלה קורטני. קרל היה מחוץ למדינה בשבועות האחרונים, והוא אמור להגיע היום. אמא של קורטני הכניסה את ראשה לחדר של קורטני עם חיוך יפה על פניה. "יום הולדת שמח לך, מותק." קורטני הסתובבה בכיסאה, ידה הימנית עדיין מסרקת את פרוות החתול שלה. "תודה, אמא." "שנינו מחכים לך." "בסדר. תני לי דקה." אמא של קורטני הסתובבה, וקורטני יכלה לשמוע את צעדיה מתחילים לדעוך. היא הניחה את החתול שלה. היא הביטה שוב בטפט הטלפון שלה ואז עזבה את החדר. קורטני הייתה הילדה היחידה של משפחת סמית', והיא באה ממשפחה יוקרתית מאוד. הם גרים בבית גדול ויקר במיוחד, מלא בעובדים. אבא של קורטני היה מנכ"ל של חברה ידועה במדינה. החיים היו קלים מאוד עבור קורטני, שתמיד קיבלה כל מה שהיא צריכה מתי שהיא צריכה את זה. היא ירדה לאט במדרגות לחדר האוכל, שם חיכו לה אמה ואביה. "בוקר טוב, אבא." אבא של קורטני הרים את מבטו מהעיתון שבידו וחייך לבתו. "בוקר טוב. יום הולדת שמח לך." "תודה, אבא." ענתה קורטני כשהיא משכה את הכיסא שלה. שולחן האוכל היה ערוך עם קערות קטנות מלאות אוכל טעים. חצי מהאוכל הזה מוגש בדרך כלל על בסיס יומי, אבל מכיוון שהיום הוא יום ההולדת של קורטני, האוכל הוכפל. לפני כמה שנים, ההורים של קורטני בדרך כלל התאמצו מעל ומעבר כדי לחגוג את יום ההולדת של בתם היחידה, אבל לילה אחד אחרי מסיבת יום ההולדת הראוותנית הרגילה, קורטני הושיבה את הוריה והסבירה להם שהם צריכים להפסיק לבזבז כסף על ימי ההולדת שלה ושהיא מעדיפה ארוחה טעימה רק עם הוריה. הוריה נענו לבקשתה, ומאז, ימי ההולדת שלה נחגגים רק עם עצמה והוריה. "סוף סוף, הבת הקטנה שלנו היא עכשיו מבוגרת," אמרה אמא של קורטני בהתלהבות. כולם אכלו את האוכל שלהם בשקט, וקורטני עזבה במהרה את חדר האוכל. היא הלכה לחדר שלה והגישה לחתול שלה ארוחת בוקר. כעבור כמה שעות, הטלפון של קורטני זמזם. זו הייתה הודעת טקסט מקרל. הלב של קורטני פעם אלף פעמים כשקראה את ההודעה. בואי ניפגש מתחת לבית העץ. היא חייכה אל הטלפון שלה כשקראה את ההודעה והחליפה במהירות את מה שהיא לבשה למשהו קצר וסקסי. "לאן?" שאלה אמה כשהיא עמדה לצאת מהבית. "קרל חזר והוא רוצה לראות אותי." "בסדר. תמסרי לו דרישת שלום." קורטני צחקה בלעג. "אני אמסור." היא מיהרה לצאת מהבית ופנתה אל בית העץ. בית העץ המסוים הזה שקרל אמר לה לפגוש אותו בו היה מקום מלא בסיפורים יפים רבים בין קורטני וקרל. זה היה המקום שבו הם נפגשו לראשונה כילדים. זה היה המקום שבו קרל ביקש מקורטני לצאת איתו. זה היה המקום שבו קורטני נתנה לו את תשובתה. זה היה המקום שבו קרל נתן לה את החתול המקסים שלה. בית העץ הזה היה המקום שבו הם חלקו את הנשיקה הראשונה שלהם. הם כמעט לא נפגשים בבית העץ עכשיו, אבל כדי שקרל ישלח הודעה לקורטני לבוא לשם, הוא בטח תכנן משהו נהדר עבור קורטני. קורטני הייתה בקרוב מתחת לבית העץ, מחכה שחברים שלה יקפצו מאיפשהו ויצעקו "יום הולדת שמח, קורטני!" היא ניסתה להתכונן להפתעה, אבל אף אחת לא הגיעה. עברו חמש עשרה דקות מאז שהיא עמדה מתחת לבית העץ, מחכה שקרל יופיע. קרל מעולם לא איחר בעבר לאף אחד מהדייטים שלהם, אז האיחור שלו התחיל להפריע לקורטני קצת. שלושים דקות אחרי שחיכתה מתחת לבית העץ, קרל הופיע. קורטני חייכה כשראתה את קרל הולך לעברה. היא רצה אליו וחיבקה אותו חזק. הוא נעדר יותר מחודש, והיא התגעגעה אליו כל כך. קרל לא חיבק אותה בחזרה וגם לא צחק כשראה אותה. היא משכה את ידיה והסתכלה עליו בדאגה. היא יכלה להרגיש שמשהו לא בסדר איתו. "מה לא בסדר, מותק? למה אתה נראה כל כך עצוב?" היא שאלה בדאגה. "קרה משהו בדרך שלך חזרה למדינה?" "לא קורטני," ענה קרל. "מה שלומך?" "בסדר, אבל אתה נראה עצוב. אתה בטוח ששום דבר לא בסדר?" קרל נאנח בכבדות. "בואי ניפרד." גבותיה של קורטני התקמטו בהלם. היא הניפה את ידיה באוויר בביטול וצחקה לדבריו. "אתה צוחק, נכון?" הפנים של קרל היו רציניות. "לא, קורטני, אני רציני." הלב של קורטני שקע כשראתה את המבט על פניו של קרל. קרל לא צחק; הוא באמת התכוון למה שהוא אמר זה עתה, וההבנה הזו כמעט גרמה לקורטני למעוד. היא הסתכלה עליו, מנסה להתווכח עם קרל. היא ניסתה לחשוב למה קרל ירצה פתאום להיפרד ממנה אבל לא הצליחה לחשוב על שום סיבה מוחשית. הם היו ביחסים טובים לפני שהוא נסע מחוץ למדינה, והם שוחחו וטלפנו לאורך כל שהותו מחוץ למדינה. "למה?" אמרה קורטני. היא ניסתה להדוף דמעות שאיימו לנשור. קרל משך בכתפיו. "אני כבר לא יכול להרגיש את הניצוץ שאני בדרך כלל מרגיש כלפייך." קורטני צחקה בבוז בחוסר אמון. "ממתי?" "בחודשים האחרונים," ענה קרל. קורטני נאנחה. הדמעות שהיא ניסתה להדוף נפלו סוף סוף, והיא לא יכלה להתאפק יותר. "מה עשיתי לא בסדר?" בכתה קורטני. "שום דבר. אני מצטער." קורטני הנהנה. "אני מנסה להבין למה, אבל אני לא מצליחה לחשוב על סיבה טובה אחת למה אתה רוצה להיפרד ממני." "אני כל כך מצטער." "אתה אוהב מישהי אחרת?" קרל שתק. "מי זו?" שאלה קורטני בקול מלא קנאה. קרל נאנח. קורטני הכתה בכעס על חזהו. "היא מישהי שאני מכירה? הא? אני מכירה אותה?" קרל הנהן. "מי!? מי!?" "קורטני, זה לא ממש משנה עכשיו." "אתה בכלל יודע איזה יום היום?" בכתה קורטני. מצחו של קרל התקמט בבלבול. קורטני נאנחה, נענעה בראשה וניגבה את דמעותיה. "מישהו כמוך לא שווה את הדמעות שלי."