כשעֲשֵׁר דָּחָה אוֹתִי, וְהִכְרִיז שֶׁאֲנִי לֹא יוֹתֵר מֵאֲחוֹתָהּ שֶׁל הַחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלּוֹ שׁוּב, הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁיָּדַעְתִּי לִמְצֹא נֶחָמָה הָיְתָה בַּמָּחוֹל שֶׁלִּי. נִסְתַּגַּרְתִּי בְּסְטוּדְיוֹ לְמָחוֹל, הֶגְבַּרְתִּי אֶת הַמּוּסִיקָה וְשָׁכַחְתִּי מִכֹּל דָּבָר, חוּץ מֵהַתְּחוּשָׁה שֶׁל הַגּוּף שֶׁלִּי. הַמָּחוֹל הָיָה הַמִּקְלָט שֶׁלִּי. לָכֵן הִפְתִּיעַ אוֹתִי כְּשֶׁפָּק