בלילה שלאחר מכן, אשר ואני עמדנו מחוץ למעונות של ברנט, מוכנים להתגנב פנימה. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" שאל אותי אשר. "את נראית כאילו את עומדת להקיא." מבחינתי, זה היה פחות עניין של רצון ויותר של צורך. בשביל איימי. בשבילי. "אני אהיה בסדר," אמרתי. הוא נעץ בי מבט כבד, עוקב אחר כל סימן לרמאות. אבל לא שיקרתי. לא משנה מה יקרה, אני אהיה בסדר – אחרי. יד חמה נגעה בזרועי במרפק, וכמעט קפצתי ממקומי. הייתי