אשר אחזתי בחוזקה בתליון על צווארה של סינתיה, עד שהקצוות החדים של הירח הסהר חתכו את עורי, ויצרו שתי דקירות קטנות של דם. כמעט אבדתי לזאב שלי. הוא השתולל בחזית תודעתי, מתחנן להשתחרר. "איך מעז מישהו אחר לנסות לתבוע את סינתיה? היא שלנו. שלנו!" הוא צעק, קולו מהדהד במרחבי תודעתי כאילו הוא פוסע הלוך ושוב. היא לא שלנו, חשבתי בעגמומיות, בניסיון נואש להשיב לעצמי את מחשבותיי. אבל זה כאב. רציתי שהיא תהיה שלי.