אשר הוציא אותנו מהעיר. רגועה, שקעתי במושב העור הנוח. החלונות היו פתוחים בסדק, מספיק כדי שאוויר קריר ילטף את פני, ויצנן כל חום מתמשך שהרגשתי מהמבוכה בנוכחותו של אשר. ברקע, הוא הגביר את הרדיו, מוזיקה מרגיעה עם קצב קליל. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי נסחפת לשינה רגועה. התעוררתי כשהמכונית עצרה. כשרק עצים נראים מחלוני, לא זיהיתי איפה אנחנו. "צריך ללכת מכאן," אמר אשר, ופתח את חגורת הבטיחות שלו. "זה לא רחוק.