לשמוע את המילים האלה ממייקל וסנדרה היה דבר אחד, אבל לראות אותם שזורים זה בזה על המיטה היה משהו אחר לגמרי. נשימתה של אוולין נעתקה בגרונה, והיא חשה את צריבת הבגידה חודרת עמוק. היא נסוגה לאחור, ראייתה מטושטשת מדמעות, ונמלטה מהבית, ליבה הולם בחזה. היא נכנסה למכוניתה ונסעה משם, רוצה להיות רחוקה מהם ככל האפשר. היא חשבה לחזור הביתה, אבל לא יכלה. היא לא רצתה לראות אף אחד. היא לא רצתה להתמודד עם אף אחד. היא לא רצתה להביט בפניה של סנדרה. היא לא יכלה. היא המשיכה לנסוע, דמעותיה מטשטשות את ראייתה, עד שהתנגשה ברכב אחר. צריחת הצמיגים וקריסת המתכת הניערו אותה בחזרה למציאות. מכוניתה סטתה בחוזקה, והיא לחצה בחוזקה על הבלמים, הכוח הטיח אותה קדימה לפני שהמכונית נעצרה בטלטלה חזקה. מבולבלת, היא סובבה את ראשה, ליבה הולם בחוזקה בצלעותיה. ידיה רעדו כשאחזה בהגה, מוחה סוער מהפגיעה. מעבר לצומת, המכונית השנייה, מכונית סדאן שחורה ומלוטשת, ישבה בזווית שובבה, הפגוש שלה מעוך כמו נייר כסף מושלך. דמות הגיחה מהמושב האחורי, גבר בחליפה חדה, פניו מעוותים במסכת זעם. כשהוא סער לעברה, אוולין התכוננה למטח מילולי. אבל כשהוא התקרב, כעסו הפך לדאגה, ואוולין הבינה שהיא לא מוכנה לזה. כשהוא התקרב, הכעס בעיניו התרכך מעט כשראה את אוולין, פניה מוכתמות בדמעות ומסקרה מרוחה. "מה לעזאזל עשית? את רוצה להרוג את עצמך ואחרים?" הוא שאל, קולו מהול ברמז של דאגה למרות כעסו. אוולין פתחה את פיה לדבר, אבל כל מה שיצא היה יבבה חנוקה. היא צנחה חזרה למושבה, קוברת את פניה בידיה. הגבר היסס, תסכול נאבק בניצוץ של דאגה. "היי, את בסדר?" הוא שאל, קולו רך יותר הפעם. אוולין לא יכלה להגיב, היא רק המשיכה לבכות, היבבות מטלטלות את גופה. "לאן את נוסעת?" הוא שאל לבסוף, קולו עדין למרות הווריד הפועם ברקתו. "אני אקח אותך לשם." אוולין הניעה את ראשה, קולה חנוק בידיה. המחשבה להתמודד עם מישהו ולהסביר את הבלגן שהיא נמצאת בו הייתה בלתי נסבלת. "נו, גברת," התעקש הגבר, קולו תקיף אך אדיב. "את לא במצב לנהוג, וגם המכונית שלך לא במצב לנהוג. תני לי לקחת אותך," הוא התעקש. אוולין שמרה על שתיקה, דמותם של סנדרה ומייקל הבהבה לנגד עיניה, תזכורת אכזרית לעולמה המרוסק. הגבר נאנח, רמז של רוגז זוחל לקולו. "תראי," הוא אמר בחוסר סבלנות, "או שאת נותנת לי לקחת אותך למקום בטוח, או שאני מתקשר למשטרה ומטפל בזה בדרך אחרת." אוולין הרימה את עיניה והביטה בכלי הרכב כמשקל האיום שלו שקע בה. להתמודד עם המשטרה, הביטוח וההשלכות היה הדבר האחרון שהיא צריכה כרגע. בהנהון רועד, היא הודתה בתבוסה. "בסדר," היא צרדה, קולה צרוד מדמעות. "טוב," הוא אמר, הקלה שטפה את תווי פניו. "כנסי למכונית שלי. אני אדאג שיטפלו בשלך ויביאו לך אותה." בהיסוס, אוולין הנהנה ויצאה ממכוניתה. הוא הוביל אותה לרכבו, עזר לה להיכנס למושב הנוסע, ואז אותת לנהגו לטפל במכוניתה ולהביא אותה. אוולין גנבה מבט בחברתה כשהוא נכנס למכונית. הוא היה נאה בצורה מחוספסת, עם שיער כהה שנמשך על פני מצחו. כשפנה להסתכל עליה, היא פגשה עיניים כחולות חודרות שהכילו רמז של סקרנות. "לאן?" הוא שאל, קולו עדיין מהול בדאגה. אוולין נשכה את שפתיה, לא בטוחה מה לומר. לכל מקום. פשוטו כמשמעו לכל מקום, כל עוד זה לא הבית שלה, לא החיים שלה, לא הסיוט שהיא בורחת ממנו. "לכל מקום. פשוט תיקח אותי לכל מקום," היא השיבה, קולה בקושי נשמע. הגבר הרים גבה, ניצוץ של שעשוע רקד בעיניו. "זה לא מאוד ספציפי," הוא אמר, חיוך קל מושך בזווית שפתיו. נחישותה של אוולין התקשחה. היא לא רצתה שיחה, לא רצתה רחמים. כל מה שהיא חשקה בו היה בריחה זמנית, הפוגה קצרה מהבלגן שהפך לחייה. לפתע, מחשבה פזיזה, שנולדה מתוך ייאוש ושברון לב, חלפה במוחה. "למקום שלך," היא פלטה, מזעזעת אפילו את עצמה. חיוכו של הגבר נעלם, והוחלף במבט של תדהמה מוחלטת. "למקום שלי?" הוא הדהד. "למה את מתכוונת?" "לאן שאתה נוסע זה בסדר," היא התעקשה. הוא נאנח, ברור שהוא לא בטוח, אבל נשאר ללא ברירה. הוא נסע למלונו, מוחו סוער משאלות. הנסיעה הייתה שקטה ברובה, שנקטעה רק על ידי ההתייפחויות הרכות שהיא לא הצליחה לשלוט בהן. כשהם עצרו במלון יוקרתי, הגבר פנה אליה. "את בטוחה שאת לא רוצה ללכת הביתה או לבית חולים?" הוא שאל, קולו מהול בדאגה. אוולין הניעה את ראשה. הדמעות נסוגו לבסוף, והותירו אחריהן פגיעות גולמית. הגבר נראה מהסס, אבל אחרי רגע, הוא נאנח. "בסדר," הוא אמר. "תראי, אני לא יודע מה קורה, אבל אם את רוצה לדבר על זה, אני כאן כדי להקשיב." "תודה," היא מלמלה כשהוא עזר לה לצאת מהמכונית והוביל אותה לסוויטה שלו, והשאיר את נהגו לתקן את המכוניות. בפנים, הוא הדריך אותה לשבת על הספה והביא לה כוס מים. היא לקחה אותה, ידיה רועדות. "מה קרה?" הוא שאל ברכות, יושב לידה. "למה בכית?" אוולין לא הצליחה להביא את עצמה לספר לו. המילים היו כואבות מדי מכדי לבטא אותן בקול רם. היא רק הניעה את ראשה, דמעות טריות ניגרות על לחייה. כשראה שהיא לא רוצה לדבר, הוא קם. "אם לא אכפת לך, אני צריך להתרענן. היה לי יום ארוך," הוא אמר, ומבלי לחכות לתגובתה, הוא נכנס לחדר השינה שלו. כשצעד החוצה מחדר האמבטיה, הוא הופתע לראות אותה עומדת בחדרו. "מה את עושה כאן? את צריכה משהו?" הוא שאל מכיוון שהדבר היחיד שכיסה את גופו היה המגבת סביב מותניו. "אתה נשוי?" היא שאלה, מביטה בו בהבעה בלתי קריאה שהזעזעה אותו. הוא מצמץ בהפתעה. "לא. למה את..." "מאורס? יש לך חברה?" היא שאלה, קוטעת אותו. הוא היה נבוך מקו השאלות שלה אבל ענה, "לא." "היית רוצה לקיים איתי יחסי מין?" היא שאלה בבוטות.