איבלין התעוררה לפני שהשמש זרחה במלואה, האור החלש של השחר חדר מבעד לוילונות הכבדים של חדר המלון. היא מצמצה כמה פעמים, מבולבלת, לפני שהאירועים של הלילה הקודם הציפו אותה. דריק שכב לצידה, זרועו מונחת על מותניה, נושם עמוקות בשנתו. היא הרימה בעדינות את זרועו, נזהרת לא להעיר אותו, והחליקה מהמיטה. בגדיה היו מקופלים בקפידה על השידה. היא לא זכרה שאספה אותם מהרצפה, אבל היא שמחה שהוא עשה זאת. היא אספה אותם במהירות, מתלבשת בשקט. לבה דפק בחזה כשהיא התקדמה לעבר הדלת. היא עצרה, ראתה את מפתח המכונית שלה על השולחן ליד הדלת, והססה, והציצה חזרה בדריק. הוא נשאר ישן, פניו שלווים באור העמום. היא שקלה להשאיר לו מכתב תודה, אבל החליטה שלא, תפסה את המפתח, נשמה נשימה עמוקה ויצאה בשקט מהחדר. היא מיהרה במורד המסדרון הריק למעלית, ויצאה מהבניין. אוויר הבוקר הקריר הכה בה כמו סטירה כשדרכה אל מחוץ לבניין. גל של הקלה שטף אותה כשראתה את מכוניתה במגרש החניה, נראית קצת יותר גרועה ממה שהייתה אבל שלמה. כשנכנסה למכונית, היא קפאה. הטלפון שלה היה מונח על מושב הנוסע, המסך שלו זוהר מהודעות שלא נענו. היא הרימה אותו וראתה אינספור שיחות שלא נענו מהוריה, מייקל וסנדרה. לבה של איבלין צנח כשבהתה במסך, אבל היא לא החזירה לאף אחת מהשיחות. כל מספר ייצג שיחה שהיא לא הייתה מוכנה לנהל, שיפוט שהיא לא הייתה מוכנה להתמודד איתו. בלסת קפוצה, היא השליכה את הטלפון על מושב הנוסע, התניעה את המכונית ונסעה, האירועים של היום האחרון מתנגנים בלולאה במוחה. הנסיעה הביתה הייתה מטושטשת. כשהיא סוף סוף עצרה מול ביתה, היה מספיק מוקדם כדי שהשכונה עדיין הייתה אפופה בשלווה שקטה של בוקר, אבל הבית שלה היה שוקק פעילות. המראה של הכל - הקישוטים, הפרחים, האנרגיה המטורפת - הרגיש כמו אגרוף בבטן. זו כבר לא הייתה המציאות שלה. זו הייתה פנטזיה שנבנתה על שקרים. היא חנתה ולקחה רגע לדרוך את עצמה לפני שיצאה מהמכונית. כשניגשה לדלת הכניסה, היא נפתחה בבת אחת, ואביה עמד שם, פניו מסכה של דאגה וזעם. "איבלין!" הוא שאג, קולו כבד בכעס וחוסר אמון. "איפה לעזאזל היית?" ההאשמה ריחפה באוויר, מכה פיזית. איבלין בהתה באביה, פניו מעוותות בזעם, וריקנות קרה השתלטה על בטנה. לפני שהספיקה להגיב, מייקל וסנדרה הופיעו מאחוריו, נראים כאחד גם מוקלים וגם מודאגים. מייקל הושיט את ידו אליה, פניו חרוטים בדאגה. "איבלין, תודה לאל שאת בסדר. איפה היית? דאגנו כל כך." איבלין נסוגה לאחור, נמנעה ממגעו, הבעתה קרה ומרוחקת. היא חלפה על פניהם ונכנסה לבית, אמה החורגת מחכה במסדרון. "יכולת לענות לטלפונים שלך. גרמת לכולנו לדאוג מאוד. את צריכה ללכת להתקלח," אמרה אמה החורגת, טון הדיבור שלה עדין אך תקיף. "אנחנו צריכים להתכונן לחתונה." "לא תהיה חתונה," הכריזה איבלין, קולה יציב ורם מספיק כדי שכולם ישמעו. דממה מוחלטת השתררה בחדר. פניו של מייקל החווירו, פיו נפתח ונסגר ללא מילים. "מה זאת אומרת?" הוא סוף סוף הצליח לשאול. "אני מתכוונת בדיוק למה שאמרתי," השיבה איבלין, קולה נחוש. "אני לא מתחתנת איתך, מייקל." פניו של אביה הפכו לגוון אדום שאיבלין מעולם לא ראתה קודם לכן. "מה זאת אומרת שאת לא מתחתנת? איך את יכולה לבלות את הלילה שלפני החתונה שלך אלוהים-יודע-איפה, לחזור כשאת מדיפה ריח של קולון גברי, ואז להגיד שאת לא מתחתנת?" סנדרה התקדמה קדימה, הבעתה הבעה של דאגה. "איבלין, מה לא בסדר? יש לך רגליים קרות?" איבלין פנתה לאחותה החורגת, זרה החבויה מאחורי מסכה של סימפטיה מזויפת. הבגידה הדהדה בזיכרונה, ברורה כמו יום. איך היא יכלה להיות כל כך עיוורת? היא הרהרה כשנעצה מבט בסנדרה בהבעה ריקה, והרגישה גל של כעס ובגידה. 'איך לא הבנתי אף פעם איזו כלבה מחושבת את?' היא חשבה, אבל לא אמרה דבר. קולו של אביה פרץ את מחשבותיה, רם וכועס. "את תעלי למעלה, תתכונני, ותתחתני עם מייקל, או שתפסיקי להיות חלק מהמשפחה הזאת." לבה של איבלין כאב למשמע דבריו של אביה. כאב לה שהוא דואג יותר לחתונה מאשר לרווחתה. היא נשמה נשימה עמוקה, עומדת זקופה. "אני לא מתחתנת. זו הייתה הבחירה שלי להתחתן, ועכשיו אני כבר לא רוצה להתחתן. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבא." פניו של אביה התעוותו בזעם. "אם את לא מתחתנת עם מייקל היום, אז את עוזבת את הבית הזה ולעולם לא חוזרת. אני לא רוצה לראות את הפנים שלך לעולם." איבלין הרגישה צביטה של עצב אבל עמדה על שלה. "בסדר. אני אעזוב," היא הכריזה, מכיוון שהיא גם צריכה זמן ומרחב. היא הייתה צריכה מרחב הרחק גם ממייקל וגם מסנדרה. היא לא יכלה לשאת להסתכל להם בפנים והיא מעולם לא רצתה לתת להם לראות או לדעת עד כמה הם פגעו בה. ההלם בחדר היה מוחשי כשהיא הסתובבה ועלתה במדרגות ומיד אמה החורגת וסנדרה מיהרו אחריה. לפני שאף אחת מהן הספיקה להיכנס לחדר השינה שלה, היא טרקה את הדלת בפניהן ונעלה אותה, כדי להרחיק אותן. היא תפסה מזוודה והחלה לארוז, ידיה רועדות קלות אבל נחישותה איתנה. היא הרימה דרכון ודברים חיוניים שלה, תנועותיה מכניות כשניסתה להתעלם מהרגשות שגעשו בתוכה. איבלין הסתכלה מבט אחרון בחדרה, ואז ירדה חזרה למטה, עם המזוודה שלה. למטה, קולו של אביה המשיך להדהד בכעס, אמה החורגת מנסה להרגיע אותו, בעוד מייקל וסנדרה לחשו בדחיפות אחד לשנייה. כשירדה במדרגה התחתונה, אביה בהה בה בזעם. "את באמת מתכוונת לעזוב?" איבלין הנהנה, עיניה נפגשות עם שלו. "כן." בלי מילה נוספת, היא חלפה על פניהם, יצאה מדלת הכניסה, אל העתיד החדש והלא בטוח שחיכה לה.