איבלין התיישבה, מנסה לדכא את הכעס שגעש בתוכה. היא לא ידעה מה הרגיז אותה יותר: היהירות של דרק או העובדה שהוא צדק—היא לא יכלה להרשות לעצמה לעשות סצנה בחברה. "בסדר. בוא נגמור עם זה," היא מלמלה, מרימה את התפריט שלה ומעמידה פנים שהיא שקועה בו. "זאת הרוח," אמר דרק, חיוכו מתרחב כשהוא סימן למלצר לגשת. הם הזמינו את הארוחות שלהם, והאווירה בשולחן הייתה טעונה במתח. איבלין התמקדה בנשימות שלה, מנסה לשמור על קור