איבלין עלתה על פניה את החיוך החביב ביותר שלה כשפנתה אל האיש שישב מאחורי השולחן כשראשו שקוע במחשב הנייד שלו. "בוקר טוב, מר סטון," היא בירכה, בנימה שהייתה תערובת של נעימות ואדיבות. דרק הרים את ראשו כששמע את קולה הנשי המוכר שהוא לא הצליח לזהות. הוא הופתע לחלוטין כשמבטו הצטלב במבטה. העיניים הירוקות האלה היו שייכות לאישה אחת ויחידה שהייתה במחשבותיו במשך שנים. זו שברחה ממנו אחרי הלילה הסוער שלהם יחד. איך הוא יכול היה לא לזכור את העיניים הירוקות האלה? הוא היה עם נשים רבות, שאת רובן הוא לא זכר, אבל אותה הוא לא יכול היה לשכוח. הוא זכר איך העיניים הירוקות שלה, שהיו מלאות דמעות עצב, בערות בתשוקה. מי היה מאמין שהוא יצטלב איתה שוב? או שהיא תיכנס למשרד שלו ככה? הוא הרהר כשנעץ בה מבט. היא נראתה שונה בהשוואה לפעם האחרונה שהוא ראה אותה. השיער החום-אדמדם שלה, שהיה ארוך ומתולתל לפני שנה, היה עכשיו קצוץ קצר, מה שנתן לה מראה חד ומקצועי יותר. החיוך של איבלין היסס כששמה לב לאופן שבו הוא בוהה בה בלי לומר מילה. למה הוא מסתכל עליה כל כך בעוצמה? היא הרהרה, לא בטוחה אם לגשת לשולחן שלו או פשוט לעמוד שם. בהחלטה שאולי הוא בוהה כי הוא לא יודע מי היא או אולי הוא מצפה שהיא תגיד משהו, היא השתעלה קלות, "שמי איבלין קווין, ואני ממגזין 'אמפאוורד'," היא הסבירה כשהתקרבה לשולחן שלו. אז זה השם שלה? איבלין קווין. הוא מצא את זה מצחיק איך שם שהוא רצה נואשות והיה נותן הכל כדי לדעת לפני כל כך הרבה שנים הוזכר לו עכשיו כל כך בקלילות. הוא הסכים להיפגש עם האדם ממגזין 'אמפאוורד' רק בגלל שהוא רצה לכבד אותם, אבל לראות אותה כאן עכשיו, הוא שמח שהוא הסכים להיפגש איתה. כשעדיין לא אמר דבר ולא הציע לה מושב, היא סקרה את המשרד. "יש לך משרד נחמד," אמרה איבלין, עדיין מנסה לגרום לו לדבר מכיוון שעדיין לא אמר לה מילה. אף על פי שדרק יכול היה להגיד שהוא גורם לה לאי נוחות על ידי בהייה בה בצורה הזאת, לא היה אכפת לו. לא כשהיא מתנהגת כאילו היא לא זוכרת אותו. לא ידעה מה עוד לעשות, איבלין הושיטה את ידה באופן אינסטינקטיבי. "נעים סוף סוף לפגוש אותך, מר סטון," היא אמרה, עדיין מחייכת אליו. דרק הביט מטה על ידה, ואז קם ואחז בה בידו, "האם נפגשנו בעבר?" הוא שאל, בוחן את פניה ומנסה לראות אם היא מתנהגת כאילו היא לא מכירה אותו כי היא מנסה להיות מקצועית. איבלין מצמצה לאחור בבלבול, תוהה למה הוא מחזיק לה את היד, "אני לא חושבת," היא אמרה בנענוע ראש. "משחקת איתי משחקי העמדת פנים, את?" שאל דרק, וגרם לה למשוך את ידה במהירות, נבוכה. "למה אתה מתכוון, מר סטון?" היא שאלה ודרק הרים גבה, תוהה אם היא מעמידה פנים או כנראה באמת לא מזהה אותו. איך היא יכולה שלא? איך היא יכולה לא לזכור אותו אחרי כל מה שהתרחש ביניהם? איך היא יכולה לשכוח אותו כשהיא חיה לו בראש בחינם בשש השנים האחרונות? דרק הרהר כשזיכרונות משפתיה הרכות הציפו את מוחו. הוא חלם עליה כל לילה במשך שש השנים האחרונות, פניה המרוחות בדמעות, הדרישה היהירה שלה, וקריאות העונג שלה מהדהדות במוחו, מגע שלה זיכרון עז. "את לא מזהה אותי?" הוא שאל, והיא קימטה את מצחה. "האם אני אמורה? אני חושבת שיש לך את האדם הלא נכון. מעולם לא הייתי כאן קודם ורק נשלחתי מהחברה שלי, כדי לשכנע אותך להופיע בגיליון הבא שלנו," היא הבהירה. דרק צמצם את עיניו כשבחן אותה בתשומת לב, מחפש רמז של הכרה, או כנראה ניצוץ של שובבות בעיניה- כל סימן שהוא לראות אם היא מעמידה פנים מכיוון שהוא ידע היטב שהוא לא טועה. למרבה הצער, לא היה כלום. עיניה הירוקות הגדולות זרחו בתמימות כשנעצו בו מבט, ופגעו באגו שלו. "אני רואה שאת באמת לא זוכרת אותי," הוא העיר, עיניו מנצנצות עם הבהוב של פגיעה. מוחה של איבלין רץ בשאלות לגבי מי הוא יכול להיות מכיוון שהיא מעולם לא הייתה טובה בזיהוי פנים, או במי היא טועה. היא חשה מודאגת שזהות שגויה עלולה לסכן את הסיכויים שלה לגרום לו להסכים לראיון. גל של חוסר אמון שטף את דרק כשהמשיך לצפות בה. אין מצב שהוא ייתן לה לשכוח אותו כל כך בקלות. מונע מתקווה נואשת, הוא הלך סביב השולחן שלו, ואיבלין צפתה בבלבול כשהמתינה לראות מה הוא רוצה לעשות. כשהוא סגר את המרחק ביניהם הוא יכול היה להגיד שהוא גורם לה להתרגש אבל לא היה אכפת לו. "אולי אני צריכה ללכת," אמרה איבלין כשהוא התקרב אליה בצעדים מכוונים ונחושים. עומד מולה עכשיו, דרק נשען קדימה כדי להיות באותו גובה עיניים איתה, "את זוכרת אותי עכשיו?" הוא שאל, והיא הנידה בראשה. "אני מצטערת, אני..." "את נשואה?" שאל דרק, קוטע אותה כשעיניו הלכו אל האצבע שלה עם הטבעת. "לא," היא אמרה בקימוט מצח, תוהה למה הוא שואל אותה שאלה כל כך אישית. "מאורסת? יש לך חבר?" הוא שאל, בתקווה שזה יגרום לה להיזכר מכיוון שאלו בדיוק השאלות שהיא שאלה אותו גם כן. איבלין הנידה בראשה כשגבותיה נמשכו יחד בקימוט מצח, "לא. למה אתה..." "זה טוב אז. מושלם," אמר דרק כשהוריד את שפתיו לשלה.