פרק ראשון
אווה, נקודת מבט
"את לחוצה?"
קולו של מר דניאל הבהיל אותי ממחשבותיי כשהמכונית שטפה ברחובות העיר.
"לא," שיקרתי, אוחזת בקצה המושב בחוזקה עד שמפרקי אצבעותיי הלבינו.
הוא צחק קלות, מביט בי. "את שקרנית נוראית, אווה. תירגעי. זאת רק פגישת עסקים."
"פגישת עסקים שמחייבת אותי להעמיד פנים שאני ארוסה של מישהו," השבתי, קולי חד וחוסר אמון. "מרגיש קצת יותר מעסקים."
"אוקיי, נקודה הוגנת," הוא אמר בחיוך. "אבל בואי, תחשבי על זה. הכסף שאת מקבלת על זה משנה חיים. לא עוד קרצוף מכונות קפה בשכר מינימום, לא עוד לילות ללא שינה בדאגה לאנאבל. זה הכרטיס שלך לחיים טובים יותר לשתיכן."
נאנחתי, נושכת את שפתי למשמע אזכור בתי. הוא לא טעה. זאת הסיבה היחידה שהסכמתי לתוכנית המטורפת הזאת - לתת לה את החיים שמגיעים לה. לפני שבוע שלחתי אותה להישאר עם סבתי, ואמרתי לה שזה זמני. אמרתי לעצמי שזה שווה את זה.
"ואתה בטוח שהחבר שלך לא מתעניין מי משחקת את התפקיד הזה?" שאלתי.
"בטוח," הוא אמר, חונה את המכונית מול בניין זכוכית עצום. "הוא רק צריך מישהי משכנעת מספיק כדי להרחיק את אחיו החורג מהגב שלו. את מושלמת בשביל זה."
בלעתי רוק בקושי והנהנתי, הולכת אחריו לתוך הלובי המצוחצח. מר דניאל היה מבקר קבוע בבית הקפה בו עבדתי במשרה חלקית, טבעו הקליל והאופטימיות הבלתי פוסקת שלו הפכו אותו לאחת מנקודות האור הבודדות ביומי. עד שהוא הגיע עם ההצעה הזאת להעמיד פנים שאני הבוס שלו וגם הארוסה של חבר שלו עד שהוא יקבל את הירושה המגיעה לו ויהיה היורש או כל מה שהוא רוצה להשיג...
נסיעת המעלית הייתה מטושטשת, ולפני שהספקתי להבין, דרכנו לתוך משרד עצום.
"מר וויליאמס, זאת אווה," אמר מר דניאל כשנכנסנו, קולו קליל ומקצועי.
הבטתי למעלה, מעלה חיוך מנומס - וקפאתי.
האיש מאחורי השולחן הרים את מבטו, וליבי נעצר.
ריימונד, האדם האחרון שאי פעם ציפיתי לראות... לא, אפילו לא האחרון, מחקתי את השם הזה מחיי..... ריימונד.
שמו הכה בתודעתי כמו רכבת משא. הוא נראה שונה עכשיו - מבוגר יותר, חד יותר, כולו איש עסקים רב עוצמה. אבל העיניים החודרות האלה, קו הלסת החרוט הזה - הייתי מזהה אותו בכל מקום.
חזי התהדק כשזיכרונות שקברתי לפני שנים פרצו חזרה.
עיניו התרחבו בהכרה. "אווה?"
נשימתי נעתקה. לשמוע את שמי בקולו, אחרי כל השנים האלה, היה כמו אגרוף לבטן.
לפני שהספקתי להגיב, הוא קם על רגליו, צועד לעברי. ללא אזהרה, הוא משך אותי לחיבוק חזק, זרועותיו עוטפות אותי כאילו חיכה לרגע הזה לנצח.
"אווה," הוא מלמל שוב, כמעט כאילו לא האמין.
"אל תיגע בי," שרקתי, הודפת אותו ממני בכל כוחי. קולי היה חד, אבל ידי רעדו. "מה אתה חושב שאתה עושה?"
הוא בהה בי, הבעתו בלתי ניתנת לפענוח, אבל הרגשתי קצת שמחה. "לא חשבתי שאראה אותך שוב." הוא אמר.
"ובכן, הנה אני," נזפתי, פוסעת צעד אחורה. "אבל זה לא איחוד. אני נשואה, ואני כאן רק בגלל החוזה. זה הכל. ובנקודה הזאת, אני כבר לא מעוניינת."
לסתו התהדקה, אבל לפני שהוא הספיק לומר משהו, הסתובבתי על עקבי ופניתי לעבר הדלת. ליבי דפק בחוזקה, מוחי רץ קדימה. לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי להעמיד פנים איתו.
"אווה, חכי!" קולו של ריימונד רדף אחרי, אבל לא עצרתי.
הגעתי למסדרון, חזי מתנשף כשדחפתי את הדלת ונכנסתי לריצה.
*****
לא ידעתי איך הצלחתי להגיע הביתה. תנועת העיר הייתה אכזרית, אבל לא שמתי לב לזה. חיברתי את האוזניות, השמעתי מוזיקה בעוצמה, והתמקדתי בלא לחשוב.
ברגע שנכנסתי לדירתי הקטנה, השלכתי את התיק שלי ומיד צללתי לניקיון. טאטוא, ניגוב, קרצוף - כל דבר כדי להעסיק את ידי ולרוקן את מוחי.
אילצתי את עצמי לשיר יחד עם המוזיקה שהתנגנה ברקע, אפילו רקדתי כל כך חזק כמו משוגעת. חיוכים מזויפים, אנרגיה מזויפת - זה לא משנה. רק הייתי צריכה לברוח מהסערה המתחוללת בתוכי.
כשצלצל הטלפון שלי, קפאתי, בוהה בשמו של מר דניאל על המסך. חזי התהדק, אבל התעלמתי מזה. לא הייתי מוכנה להסביר כלום.
****
למחרת בבוקר, גררתי את עצמי לעבודה בבית הקפה. השגרה המוכרת העניקה לי נחמה, אבל מוחי היה במקום אחר.
הפעמון מעל הדלת צלצל, ופניתי לראות את מר דניאל נכנס. הוא חייך בעליזות, אבל עיניו הכילו שאלות.
"אווה," הוא אמר, נשען באקראיות על הדלפק. "את נמנעת ממני עכשיו? פשוט ברחת."
הססתי, מעמידה פנים שאני מנגבת משטח שכבר נקי.
"אני... זה היה פשוט יותר מדי," מלמלתי.
"יותר מדי?" הוא לחץ. "בואי, דברי איתי. הכרת אותו?"
מילותיו פגעו בעצב חשוף, ובטני התהפכה. ידי נעצרו, אוחזות בקצה הדלפק כשמחשבותיי הסתחררו.
איך יכולתי להסביר את זה? איך יכולתי לומר לו שריימונד היה הנער שאהבתי פעם, הנער שלקח ממני הכל?
אני לא מצליחה לספר על העבר המביש שלי, חשבתי במרירות. איך בכלל אתחיל? ריימונד היה אהוב נעוריי, זה שבילה שנה בשבירת החומות שלי, רודף אחריי רק כדי לזכות בליבי. וכשסוף סוף נכנעתי, כשסוף סוף סמכתי עליו... הוא לקח את בתוליי ונעלם למחרת.
הזיכרונות טיפסו דרכם אל פני השטח. גיליתי דרך חבר שלו שהוא עבר לחו"ל בלי מילה. והחלק הגרוע ביותר - החלק שאני עדיין לא יכולה לעכל במלואו - היה סרטון הוידאו שהחבר שלו הראה לי אז. ריימונד, צוחק, מתרברב, ועושה הימור שהוא יכול להכניס אותי למיטה.
גרוני התהדק. אותו לילה אחד הרס את עתידי, אבל הוא גם העניק לי את הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו - בתי היפה - בלה.
"אווה?" קולו של מר דניאל פרץ את מחשבותיי.
מצמצתי, מבינה שעמדתי שם, שקטה. מבטו המודאג חדר דרך החומות שניסיתי נואשות לבנות מחדש.
וכך, הסכר נפרץ.
דמעות נשפכו על לחיי, בלתי ניתנות לעצירה, וטמנתי את פני בידיי.
"אווה" קולו של מר דניאל היה עדין, אבל לא יכולתי לענות.
איך יכולתי.....
