אווה, נקודת מבט עמדתי בפתח בניין המשרדים של ריימונד, אצבעותיי כרוכות סביב המתכת הקרירה של ידית הדלת. צעדתי הלוך ושוב, מנסה להחליט אם להיכנס. חשבתי על דבריו של מר דניאל וזו המילה היחידה שבלבלה אותי כאן.. "בכל מקרה, מה שלא עשה לך, למה את לא יכולה להתייחס לעסקה הזו כאל תשלום גומלין? תתמודדי איתו, אם את יכולה." המילים האלה נשארו איתי, מזכירות לי למה אני כאן. זה כבר לא היה עלי; זה היה למען עתידה של בתי. נשמתי נשימה עמוקה, דחפתי את הדלת ונכנסתי פנימה. כשדלתות המעלית נפתחו, יצאתי החוצה בנחישות. לא באתי לכאן כדי לשקוע בעבר. הייתה לי מטרה, ושום דבר לא יעצור אותי מלהשיג אותה. נעתי במהירות במסדרון, נמנעת מקשר עין עם אף אחד, מחשבותיי נתונות למשימה שלפני. הגעתי למשרדו ועצרתי ליד הדלת. לא הסתכלתי לאחור. נכנסתי פנימה, מכריחה את עצמי להישאר רגועה. ריימונד עמד ליד שולחנו. הוא הרים מבט כשנכנסתי, עיניו סרקו אותי בקצרה לפני שהסתיר את הפתעתו בחיוך המזויף המוכר הזה. לא חייכתי בחזרה. לא באתי לכאן בשביל שיחות חולין. "באתי לכאן לעסקים, מר וויליאם," אמרתי, קולי יציב. "לא יותר מזה." התיישבתי והנחתי את התיק שלי על השולחן, מחכה שהוא יגיע לעניין. לא התעניינתי בשום דבר אחר. מר דניאל נכנס כמה רגעים לאחר מכן, והניח תיקייה על השולחן בינינו. לא הרמתי מבט, שמרתי על תשומת ליבי על הניירות שלפני. הוא חייך אלי בקצרה לפני שפנה לריימונד. "יש לי את החוזה," הוא אמר, נימת קולו מקצועית. ריימונד הנהן, אבל לא שמתי לב אליו. פתחתי את התיקייה וסרקתי את החוזה במהירות. לא הייתי צריכה לקרוא כל שורה - ידעתי בשביל מה באתי. כשראיתי את החלק שחיפשתי, הרמתי את העט וכתבתי: **ללא תקשורת לגבי העבר שלי. ללא שאלה בודדת.**..כן, הוספתי את זה לכלל החוזה בעצמי, קבעתי לעצמי כלל. חתמתי על המסמך בלי לחשוב פעמיים. זה היה עסק, ולא התכוונתי לתת לשום דבר להסיח את דעתי מזה. ********* הסטייליסטים והדוגמנית הגיעו זמן קצר לאחר מכן, מוכנים לשנות את המראה שלי. נתתי להם לעשות את עבודתם, ונכנסתי לדמות החדשה שהם יצרו עבורי. הדוגמנית הראתה לי איך ללכת - בביטחון ובשלווה. המשרד של ריימונד נותן צורה נוספת של אחוזה משלו. כשעמדתי מול המראה, חשבתי לרגע על בתי. כשישבתי על השרפרף, תמונה שלה הציצה מפינת התיק שלי. לא יכולתי שלא להושיט יד אליה. בהיתי בפניה הבהירות והתמימות שלה, וחייכתי. זה היה רגע קטן של חום, תזכורת למה אני עושה את כל זה. אבל מחשבותיי התנפצו כשקולו של ריימונד פרץ. "זו הבת שלך?" קפאתי לשנייה אבל חסמתי במהירות את התמונה משדה הראייה שלו בידי. הפניתי את ראשי מעט ולחשתי, מסרבת לענות לו. הסטייליסטים והדוגמניות סביבנו, נראו בבירור לא בנוח, הפנו את תשומת ליבם למקום אחר, העמידו פנים שלא שמו לב למתח. וזה מובן שריימונד מרגיש נבוך.. כשהתחלתי ללכת על פניו, מוכנה לעזוב את החדר, ריימונד תפס את פרק ידי, משך אותי בחזרה בחוזקה אך לא בחריפות. "גברת אווה," הוא אמר, קולו קר וסמכותי, "אני בטוח שלהיות גסה זה לא חלק מכללי החוזה. ורק שתדעי, להכניס רגשות מהעבר להסדר הזה גם אסור, הוספת את הכלל הספציפי הזה בעצמך." הטון שלו גרם לי לרעוד קלות, למרות שניסיתי להיראות נועזת. לא ציפיתי שהוא יגיב בצורה כה חריפה. המילים שלו ריחפו באוויר, ויכולתי להרגיש את פעימות הלב שלי מואצות. ריימונד שחרר את פרק ידי ופנה ללכת. היציבה שלו הייתה נוקשה, וכל צעד שלו נשא סמכות. אבל בדיוק כשהגיע לפתח הדלת, הוא עצר וחזר להסתכל עלי. "דניאל יהיה כאן בקרוב כדי לקחת אותך לדירה החדשה," הוא אמר. "אני מקווה שהוא סיפר לך שלא תשארי בזו הישנה שלך." בלי לחכות לתשובה, הוא יצא, נוכחותו הסמכותית מילאה את החדר גם בהיעדרו. עמדתי שם חסרת מילים, לא בטוחה איך להגיב. יכולתי להרגיש את הסטייליסטים והדוגמניות צופים בי, אבל ברגע שמבטי פגש את שלהם, הם הסיטו מבט במהירות. צלצול הטלפון שלי הציל אותי מהשקט המביך. תפסתי אותו מהשולחן ועניתי בלי להסתכל על המסך. "שלום?" "אמא!" קולה העליז של בתי הדהד דרך הרמקול. ליבי התחמם מיד, ולרגע, כל השאר דעך. פטפטנו וצחקנו כמו תמיד, האושר התמים שלה גרם לי להרגיש קלה יותר. לא יכולתי לתת לה לדעת על המהומה שהרגשתי - לא עכשיו, לא לעולם. לאחר השיחה, סיימתי את האחרון בשיעורים - ללמוד איך ללכת בחן ולהתנהג כמו מישהי ששייכת לאירועים יוקרתיים. הדוגמניות ביקרו והדריכו אותי, והבטיחו שכל תנועה תהיה מלוטשת. כשזה סוף סוף נגמר, הרגשתי הקלה ויצאתי מחדר האימונים, מוכנה לנסוע הביתה. אבל כשנכנסתי לחדר הישיבה הקטן ליד המשרד, המראה שלפני עצר אותי במקום. הוא היה שם, ריימונד, מחזיק אישה גבוהה ומדהימה בזרועותיו. שפתיו היו על שלה, וידיו שיטטו על גופה ללא היסוס.... מתרוממים זה לזה בערך. בטני התהפכה, וחזה שלי התהדק. לא הייתי בטוחה אם זה כעס או גועל - או אולי שניהם. כך או כך, קפאתי, צופה בהם לרגע לפני שאילצתי את עצמי להסיט מבט. קול האנחה שלהם הדהד כשצעדתי החוצה, מנסה להתעלם מהרגשות המסתחררים בתוכי. זה לא היה אמור להיות משנה לי. אווה, אל תהיי טיפשה...