"נעלם… הנווד הזה… זה אני… אלוהים." ריימונד ישב על קצה המיטה, בוהה בבלה כשהיא ישנה. פניה הקטנות היו עדיין רטובות מדמעות, שפתיה זזו קלות כשהיא לחשה, "אמא… אני מצטערת…" שוב ושוב. חזהו התכווץ. היא בכתה עד שנרדמה, אפילו לא הבינה את כל המילים של אווה, אבל היא פשוט כאבה לראות את אמה מתפרצת בכעס. הוא הושיט יד, מבריש את תלתליה המבולגנים ממצחה. היא נראתה כל כך קטנה, כל כך שברירית. ובכל זאת, היא החזיקה כל כך