מנקודת מבטה של אווה "מי האבא של בלה?" השאלה של ריימונד תפסה אותי לא מוכנה. חייכתי חיוך קטן בכוח, מנסה להישאר רגועה. "הוא מת," אמרתי בשקט. "לא כמו שאתה חושב. הוא חי, אבל בשבילי... הוא כמו מת." ריימונד הביט בי, מחכה לעוד. היססתי לפני שהוספתי, "הוא האויב הראשון שלי, והוא תמיד יהיה האויב שלי. הוא הסיבה שלעולם לא זכיתי להרגיש את אהבת ההורים שלי. הפעם היחידה שראיתי אותם שוב הייתה כשהם היו מתים." לפני שריימונד הספיק להגיב, הצעקה של בלה בקעה את החדר. רצנו פנימה ומצאנו אותה מתהפכת ומתפתלת, לכודה בסיוט. מיהרתי לצידה, מלטפת את שערה בעדינות. "אמא כאן, מותק. תירגעי. הכל בסדר, אני כאן." גופה הקטן נרגע לאט לאט תחת מגע ידי, והיא שקעה בחזרה לשינה. ישבתי לידה לרגע, מחשבותיי נסובות על כל מה שאמרתי זה עתה. ***** חודשיים לאחר מכן "אמא, למה אני עוברת בית ספר פתאום?" שאלה בלה, קולה הקטן שבר את הדממה במכונית. הצצתי בה דרך המראה האחורית, שומרת על פנים רגועות. "את לא אוהבת את זה? חשבתי שתמיד רצית מוזיקה." "ברור שאני מתרגשת מהבית ספר החדש שלי," היא אמרה, קולה התרומם לרגע. ואז היא הוסיפה בשקט, "אבל... זה פנימייה. אני אתגעגע אלייך, אמא." מילותיה חדרו דרכי, ובלעתי את רגשות האשם שעלו בחזי. הושטתי יד ונגעתי בידה. "את תצליחי, בלה. ואני אבוא לבקר אותך בכל הזדמנות שאקבל. זה החלום שלך, זוכרת?" היא הנהנה, אך שפתיה רעדו קלות כשנעצה מבט בחלון. ידעתי שהיא מפחדת מהשינוי, אבל ידעתי גם שזה לטובה. להשאיר אותה בעיר, כשרימונד מרחף כל הזמן סביבנו, זה לא משהו שיכולתי להתמודד איתו יותר. לשלוח אותה לפנימייה הייתה האפשרות היחידה שלי ליצור מרחק בינינו – בינה לבינו, ובינו לביני. מאז שסבתא נפטרה, ריימונד דחף את עצמו לחיינו, התנהג כאילו הוא שייך לכאן. זה לא היה רק האופן שבו הוא התעקש לקנות לה דברים בכל פעם או להתקשר לבדוק מה שלומה כאילו היינו משפחה – זה היה האופן שבו הוא הביט בי. כאילו הוא חשב שיכול להיות משהו נוסף. אפילו כשקניתי לעצמי מכונית, הוא טרח לשאול אם אני צריכה עזרה בתשלום עבורה – למרות שהוא כבר טיפל בחלק מהכסף בעסקה החוזית. גם אני חשבתי על החוזה לעתים קרובות, מתוסכלת מכמה זמן הוא נמשך. מה מנע מאביו לסיים אותו? ככל שריימונד יקבל את הירושה שלו מוקדם יותר, כך אוכל להשתחרר ממנו מוקדם יותר. אבל עד אז, הייתי צריכה מרחב. מרחב לבלה ולי לנשום בלי שההיכרות המיותרת של ריימונד תחנוק אותי. המכונית עצרה מול בית הספר החדש של בלה. בית הספר הוא הגשמת חלום. הבת שלי הולכת לבית ספר ברמה גבוהה זה השמחה שלי. פניה אורו כשזיהתה שלט ליד הכניסה. "אמא, תראי! יש להם שיעורי מוזיקה כאן!" חייכתי, למרות שחזי התכווץ. "אני יודעת. בגלל זה בחרתי את המקום הזה בשבילך." ההתרגשות של בלה עזרה להקל מעט על הכאב, אבל כשחיבקתי אותה לשלום, מילותיה פגעו בי שוב. "אני אתגעגע אלייך, אמא." "גם אני אתגעגע אלייך, בלה. כל כך," לחשתי, מחזיקה אותה חזק. צפיתי בה צועדת לעבר הבניין, דמותה הקטנה נושאת את נרתיק הכינור שלה, אחת המורות אחזה בידה כדי לשמור עליה.... "אני אוהבת אותך מותק" לחשתי ***** כשנסעתי חזרה מבית הספר החדש של בלה, מחשבותיי נדדו. אולי אוכל לעצור איפשהו ולקנות מוצר טיפוח חדש. מגיע לי קצת טיפוח עצמי אחרי השבוע שעברתי. בדיוק כשדמיינתי את עצמי משוטטת בין מדפים של קרמים וסרום מפוארים, הטלפון שלי צלצל. הצצתי במסך. מר דניאל. נאנחתי בליבי, כבר מכינה את עצמי למה שזה לא יהיה. בחוסר רצון, עניתי. "שלום?" "אווה," קולו של מר דניאל היה נמרץ, ישר לעניין. "את עם ריימונד?" קמטתי את מצחי. "לא, אני לא. למה שאני אהיה?" נזפתי, יותר נסערת מכפי שהייתי צריכה להיות. "זה לא כאילו יש לנו אירוע אירוסין מזויף היום." מתעלם מהטון שלי, הוא המשיך, "ריימונד חולה מאוד. את צריכה לבדוק מה שלומו." לפני שהספקתי לעכל את מה שהוא אמר, הקו נותק. בהיתי בטלפון שלי, המומה. "מה? למה שאני אבדוק מה שלומו?" אחזתי בהגה, בוהה בדרך שלפני. השיחה ממר דניאל חזרה במוחי. השיחה השאירה אותי עצבנית. למה שאני אבדוק מה שלומו של ריימונד? הוא גבר מבוגר. אם הוא חולה, הוא יכול לדאוג לעצמו. נענעתי בראשי, ממלמלת לעצמי, אבל ידיי בגדו בי כשהן סובבו את ההגה לכיוון ביתו. כשהגעתי, הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה מכונית מלוטשת ולא מוכרת שחנתה בחוץ. החלק החיצוני השחור והמבריק שלה צעק יוקרה, מה שגרם לי להסס. מי עוד כאן? התלבטתי אם לחזור, אבל נאנחתי, יוצאת מהמכונית. כדאי כבר לגמור עם זה. פתחתי את הדלת ונכנסתי, ומעולם לא ציפיתי לאנשים שפגשתי או למראה שלפניי. ריימונד עמד ליד הספה, מושך חולצת פולו. פניו תפסו מיד את תשומת ליבי. לחיו השמאלית הייתה קצת נפוחה, כאילו מישהו הכה אותו או משהו כזה. לפני שהספקתי לומר משהו, קולה של סבתא בקע את החדר. "הנה את!" היא קראה. "בואי, בואי, בואי! בדיוק דיברנו עלייך." היא טפחה על המושב לידה, מסמנת לי לשבת. היססתי לשנייה, עיניי עדיין נשואות לריימונד. אביו ישב בזהירות בכורסה, צופה בי באותו הבעה בלתי ניתנת לקריאה שתמיד הייתה לו. בירכתי אותו בקצרה וניגשתי לסבתא, קולה הפך שובב. "אה, את גם מסתכלת עליו. אני לא יודעת איך את מתמודדת עם התיש הזה שעומד שם!" היא אמרה, נופפה בידה לעבר ריימונד. חיוך קטן עלה על שפתיי למרות עצמי. "מה קרה?" שאלתי. לפני שריימונד הספיק לענות, הוא מלמל במהירות, "זה כלום." הוא הסיט את מבטו, נמנע ממבטי. סבתא לא התכוונה לתת לזה לחמוק. "זה לעולם לא יכול להיות כלום, יקירתי," היא אמרה, מנענעת בראשה. "תני לי לספר לך...." ריימונד ירה בה מבט אזהרה, אבל היא התעלמה ממנו לחלוטין ופנתה אליי. "הוא השתכר, כרגיל. ואז, כמה תלמידי תיכון אקראיים ומובטלים ראו אותו וניסו לצלם אותו – כנראה כדי לגרום לו להיות ויראלי. אבל הבחור העקשן הזה הבחין בהם, כעס וניסה להילחם בהם." היא עצרה לרגע כדי ליצור אפקט דרמטי. "נחשי מה? במקום שהוא יכה אותם, הם בסופו של דבר הכו אותו!" לא יכולתי לעזור לזה. צחוק פרץ ממני לפני שהספקתי לעצור את עצמי. המחשבה על ריימונד, עומד באמצע קרב עם ילדי תיכון ומפסיד, הייתה מגוחכת מדי כדי להכיל אותה. "תפסיקי לצחוק!" נזף ריימונד, פניו הפכו אדומות – לא רק מהנפיחות, אלא ממבוכה. "זה לא מה שקרה!" "אה, באמת?" סבתא הרימה גבה, ברור שלא התרשמה. "אז תספר לנו, מה בדיוק קרה?" ריימונד בהה בה, ברור שתקוע בין לספר את הגרסה שלו לסיפור לבין להציל את מה שנותר מגאוותו. צמצמתי את שפתיי, מנסה לא לצחוק שוב, אבל זה היה חסר תקווה. "קדימה, ריימונד," אמרתי, קולי מתגרה. "אני סקרנית." הוא מלמל משהו מתחת לשפתיים וסער לעבר המטבח, ברור שסיים עם השיחה. סבתא צחקקה, מנענעת בראשה. "תִּישׁ," היא מלמלה שוב. לא יכולתי לעצור את הצחוק שגעש בחזי כשחזרתי להסתכל עליה. ********** מעולם לא תכננתי לבשל היום, אבל איכשהו סבתא גרמה לזה לקרות. אפילו כש אביו של ריימונד המשיך לנסות לצאת למשרד שלו, היא התעקשה, שאכין קצת אוכל וכולנו נאכל ביחד. היא אמרה משהו על זה שזה תרגול טוב לגברת צעירה, ובכנות, אפילו לא טרחתי להתווכח. כמובן, היא ניצחה. עכשיו, הנה אנחנו, יושבים ליד שולחן האוכל, אוכלים בסבלנות את האוכל שלנו – או לפחות מנסים. אבל סבתא, בהיותה סבתא, לא הייתה יושבת בשקט. היא נשענה לאחור בכיסאה, הקשה באצבעותיה על השולחן בחיוך שובב. "אתם יודעים," היא התחילה, מציצה בריימונד, "אני חושבת שהמצאתי שיר חדש שמתאים למה שקרה אתמול." ריימונד נאנח, המזלג שלו נעצר באוויר. "סבתא, בבקשה אל ת—" אבל היא כבר המהמה. "בוא נראה... ריימונד האדיר התמודד עם כמה ילדים, אבל במקום ניצחון, הוא קיבל כמה מכות!" כמעט נחנקתי מהאוכל שלי, מכסה את פי כדי לחנוק צחוק. "סבתא, די כבר," מלמל ריימונד, בוהה בה. "אה לא, אני רק מתחילה!" היא אמרה, קורנת. "בכנות, מי מקבל מכות מתלמידי תיכון? אם הייתי אתה, הייתי נשאר מחוץ לטווח הראייה במשך חודש. כנראה שהפכת לויראלי עד עכשיו!" לא יכולתי להכיל את זה יותר. צחקוק חמק החוצה, וכשריימונד הפנה את מבטו אליי, זה רק גרם לי לצחוק חזק יותר. סבתא נופפה בידה באוויר, ברור שנהנתה מעצמה. "אולי בפעם הבאה, תחשוב פעמיים לפני שתתחיל קטטות כשאתה שיכור." "סבתא, לא התחלתי קטטה!" נזף ריימונד, פניו הפכו אדומות – לא רק ממבוכה אלא גם מהלחי הנפוחה שעדיין נשאה את סימני אתמול. "מספיק,...גם את אמא" אמר אביו של ריימונד, הטון שלו רגוע אך תקיף. השולחן השתתק, וניצלתי את ההזדמנות כדי ללגום מים, בתקווה שהשקט יימשך. זה לא קרה. "אתם יודעים מה אני חושב?" אמר אביו לפתע, שובר את השקט. "אתם שניכם צריכים להתחתן." המילים נחתו כמו פצצה. ריימונד, שהושיט יד לכוס המים שלו, ירק אותה, משתעל בחוזקה. אני לא הייתי הרבה יותר טובה – קפאתי באמצע הביס, המזלג שלי החליק מידי כשבהיתי באביו בתדהמה. "מה?!" ריימונד ואני צעקנו בו זמנית. פניו של אביו נותרו חסרי הבעה כשהניח את כוסו. "שמעתם אותי. נישואין. אולי זה ירגיע אותך, ריימונד, וימנע ממך להיכנס למצבים כמו אתמול." ריימונד מצמץ, ברור שהוא מתקשה לעכל את מה ששמע זה עתה. "זה מטורף. אני לא מתחתן." "אה, אני חושבת שזה רעיון מקסים," התערבה סבתא, חיוך מאושר התפשט על פניה. "תארו לעצמכם – נכדים! סוף סוף יהיה לי משהו כיף לעשות שוב." פעורת פה בהיתי בה. "חכי – מה—" "אמא," נאנח ריימונד, צובט את גשר אפו. אבל אביו לא סיים. הוא הסתכל על ריימונד, הטון שלו קר וענייני. "כמובן, זה תלוי בך. אבל אם אתה לא מוכן לנישואין, דזמונד ימשיך לנהל את החברה עד שתוכיח אחרת." כל התנהגותו של ריימונד השתנתה. הלסת שלו התהדקה, וידיו נקמצו לאגרופים על השולחן. אני יודעת שהוא שונא לשמוע את השם הזה - דזמונד, לרגע חשבתי שהוא יתפוצץ. במקום זאת, הוא נשם נשימה חדה ואמר, "בסדר. נתחתן." כמעט נפלתי מהכיסא שלי. "סליחה?"