**נקודת המבט של ריימונד** הנסיעה חזרה לדירה של אווה הייתה שקטה באופן חונק. הצליל היחיד הגיע מההמייה החלשה של המוזיקה שניגנה ברמקולי המכונית. היא ישבה בנוקשות במושב הנוסע, ידיה קפוצות יחד על ברכיה. יכולתי לומר שהיא מאשימה את עצמה על שכמעט הרסה את התוכנית, אבל איכשהו, היא הצליחה להפוך את הרגע. אף אחד לא חשד בדבר, אפילו לא סבתי, שיכלה לראות דרך רוב החזיתות. כשסוף סוף עצרנו מחוץ לבניין שלה, המתח עדיין היה סמיך. אווה פתחה את חגורת הבטיחות, ושנינו החלפנו הנהונים מנומסים, כשאנחנו קדים קלות כדי להכיר בסוף הערב. בדיוק כשפניתי ללכת, קולה הרך עצר אותי. "ריימונד..." חזרתי, ידי עדיין על דלת המכונית. היא היססה לרגע, ראשה שחוח מעט כשאמרה בקול נמוך, כמעט שבור, "אני מצטערת שכמעט הרסתי את התוכנית הערב." קפאתי, עיני נשואות על פניה. היה משהו כל כך פגיע, כל כך... תמים בהבעה שלה. מחשבותי חזרו אחורה לחדר האוכל קודם לכן - איך היא כיסתה את הפליטה שלה בצורה חלקה כל כך, והפכה את כל ההערה "בת" לבדיחה קלילה. כולם סיימו בצחוק, אפילו סבתא, שהייתה כל כך שבייה מהשנינות המהירה שלה. "את..." התחלתי, לא מסוגל לעצור את המילים שנוצרו על שפתי. אבל לפני שהספקתי לסיים, הטלפון שלה צלצל. אווה הציצה במסך, פניה מתהדקים בדאגה. "אני צריכה לענות," אמרה בשקט. הנהנתי לה קלות, ונרתעתי לאחור כדי לאפשר לה לענות. בדיוק כשפניתי ללכת, הצעקה החדה והמבוהלת שלה הקפיאה אותי במקום. "לא... בלה! בלה, תירגעי. אמא תהיה שם עכשיו, מותק!" קולה נסדק, גולמי בדחיפות, ולפני שהספקתי לעבד מה קורה, היא זינקה על פני, רצה לעבר הרחוב. "אווה!" קראתי, אוחז בזרועה. היא רעדה, דמעות זולגות על פניה, אבודה לגמרי בפאניקה שלה. "בלה צריכה אותי!" היא צעקה, מילותיה מתגלגלות בבלאגן מטורף. "משהו לא בסדר - הבת שלי - היא צריכה אותי!" הבת שלה. אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה. אווה התפרקה, ומישהו היה צריך לשמור על קור רוח. תפסתי בעדינות בכתפיה, מייצב אותה. "תרגעי," אמרתי בתקיפות, פוגש את עיניה המבוהלות. "איפה היא?" היא גמגמה כתובת, בקושי קוהרנטית, אבל זה הספיק. הובלתי אותה חזרה למכונית וקפצתי למושב הנהג, מניע את המנוע בשאגה. הכתובת שהיא נתנה הייתה בפאתי העיר - במרחק קילומטרים מכאן. בלי היסוס, דרכתי את רגלי על הגז, והמכונית זינקה קדימה כשדחפתי אותה לקצה גבול היכולת שלה. מד המהירות טיפס גבוה יותר ויותר, אבל לא היה לי אכפת. אווה ישבה לידי, אוחזת בטלפון שלה ולוחשת הבטחות מרגיעות לבִתה. "אמא באה, מותק. רק תחזיקי מעמד בשבילי, בסדר?" קולה נשבר שוב, והיא קברה את פניה בידיה, בוכה בשקט. הידקתי את אחיזתי בהגה, לסתי קפוצה. לא ידעתי לקראת מה אני ממהר, אבל מה שזה לא יהיה, הייתה לי תחושת בטן שזה לא טוב. הפחד בקולה של אווה אמר לי את זה. "רק תחזיקי מעמד, בלה," מלמלתי תחת נשימתי, לוחץ על דוושת הגז חזק יותר. ***** עוד לפני שהמכונית עצרה לגמרי, אווה פתחה את הדלת וברחה החוצה. "אווה, חכי!" קראתי אחריה, אבל היא אפילו לא הציצה לאחור. טרקתי את הדלת ורצתי אחריה כשזינקה לבניין הקטן, תנועותיה מטורפות ולא יציבות. דלת הדירה הייתה פתוחה מעט, חורקת כשדחפה אותה לרווחה. בפנים, המקום היה עמום ושקט, הריח החלש של רהיטים ישנים מרחף באוויר. בפינת הסלון, בלה ישבה מכווצת, גופה הקטן רועד מבכי. "אמא!" היא צעקה, מושיטה יד לעבר אווה. אווה לא היססה, נפלה על ברכיה ומשכה את בלה לזרועותיה. "שש, מותק, אני כאן," לחשה אווה, אם כי קולה רעד. היא נישקה את מצחה של בלה, מחזיקה אותה חזק. "מה קרה?" בלה התייפחה, ידה הקטנה רועדת כשמצביעה לעבר חדר בקצה המסדרון. "היא שם..." בלה יללה, קולה בקושי נשמע. אווה קפאה, גופה מתקשח כשהפחד הבהב על פניה. ואז, בלי מילה, היא קמה ורצה לעבר החדר. "אווה, חכי," אמרתי, עוקב אחריה מקרוב. היא דחפה את הדלת, והמראה בפנים היכה כמו אגרוף. אישה מבוגרת שכבה שמוטה על הרצפה ליד המיטה, ראשה מוטה בזווית לא טבעית. עורה היה חיוור, חסר חיים.....בלי ספק, היא מתה. "לא..." לחשה אווה, קולה נשבר. היא רצה לאישה ונפלה על ברכיה. "סבתא? סבתא, תתעוררי!" קולה עלה לצעקה כשניערה את הגופה, תנועותיה נואשות ומטורפות. "לא, לא, בבקשה, לא! אל תעשי לי את זה! תתעוררי!" עמדתי קפוא לרגע, המראה שנפרש לפני היה כבד מכדי לעבד. צעקותיה של אווה קרעו את החדר, גולמיות ובלתי פוסקות. היא נאחזה בגופתה של סבתה, בוכה ללא שליטה, ידיה רועדות כשניסתה להעיר אותה. "סבתא! בבקשה! אל תעזבי אותי, את היחידה שנשארה לי" היא צעקה, קולה נסדק בכל מילה. מאחורינו, צעקותיה של בלה הדהדו בדירה. הסתובבתי בחדות, רץ חזרה לסלון. בלה עמדה בפתח, עיניה הרחבות והדומעות נעוצות במראה. ידיה הקטנות אחזו בארנבת צעצוע, שפתיה רועדות. "בלה," אמרתי ברכות, כורע מולה. הרמתי אותה לזרועותי, גופה הקטן רועד כנגד שלי. "הכל בסדר," מלמלתי, למרות שידעתי שלא. "את בסדר, ילדה חכמה. בואי הנה." נשאתי אותה לספה ושלפתי זוג אוזניות מהתיק שלה. החלקתי אותן לאוזניה, והפעלתי את המוזיקה מהטלפון שלי. "ילדות חכמות לא בוכות," אמרתי בעדינות, מנגב את דמעותיה. "את כל כך אמיצה, בלה. רק תשבי כאן, בסדר?" היא הנהנה, אוחזת בארנבת שלה חזק יותר כשהמנגינה הרכה הטביעה את הכאוס. חזרתי לחדר השינה. אווה עדיין הייתה על הרצפה, מתנדנדת קדימה ואחורה כשהיא בוכה, ידיה אוחזות בכתפיה השבריריות של סבתה. הלכתי לצידה וכורעתי, מניח יד יציבה על כתפה. "אווה," אמרתי בשקט, קולי יציב למרות הכאב בחזי. "אווה, את צריכה להרפות." היא לא הגיבה, גופה רועד כשדמעות זולגות על פניה. "תסתכלי עלי," אמרתי, אחיזתי איתנה אך עדינה. סוף סוף היא הפנתה את פניה המכוסים דמעות לעברי, עיניה פעורות לרווחה בכאב. "היא איננה," אמרתי ברכות, קולי נסדק למרות מאמצי הטובים ביותר. "אווה, היא איננה." פניה התפוררו למשמע המילים האלה, והיא השמיעה יללה קורעת לב שזעזעה אותי עד עמקי נשמתי. "לא! היא לא יכולה ללכת!" היא צעקה, אוחזת בסבתה חזק יותר. "היא הייתה בסדר קודם! הייתי צריכה להיות כאן!" בכיותיה גברו, נואשות יותר, ויכולתי לראות את האשמה אוכלת אותה. משכתי אותה בעדינות לזרועותי, מחזיק אותה כשהיא התפרקה. "זה לא באשמתך," לחשתי, למרות שידעתי ששום דבר שאומר לא יקל על כאבה. אווה קברה את פניה בחזי, גופה רועד כשבכיותיה הדהדו בחדר. החזקתי אותה חזק יותר, חזי שלי כבד בכאב שלא יכולתי להסביר. *** **מאוחר יותר באותו לילה** השקט בדירה היה מחריש אוזניים אחרי שהם לקחו את גופתה של סבתה. אווה נראתה כאילו היא בקושי מחזיקה את עצמה, אבל היא נשארה חזקה בשביל בלה, מכניסה אותה למיטה בידיים רועדות. צפיתי מהפתח כשהיא התכופפה ונישקה את מצחה של בלה, לוחשת הבטחות מרגיעות. "אמא כאן. הכל יהיה בסדר." קולה היה רגוע, אבל המשקל מאחוריו היה מוחץ. בלה סוף סוף נרדמה, אוחזת בארנבת הצעצוע שלה כאילו זה הדבר היחיד ששומר אותה מקורקעת. אווה החליקה את השמיכה מעליה בפעם האחרונה, מתעכבת ליד המיטה לפני שעזבה בשקט את החדר. היא לא הסתכלה עלי כשצעדה במורד המסדרון, צעדיה איטיים וכבדים. גם אני לא אמרתי דבר. במקום זאת, הלכתי אחריה, צופה באופן שבו כתפיה צנחו תחת כובד כל מה שקרה. היא יצאה החוצה, פונה לעבר גן פרחים קטן הטמון מאחורי הבניין. האוויר היה קריר, הריח החלש של ורדים נישא ברוח. היא עצרה מול הפריחה, זרועותיה כרוכות סביב עצמה. התקרבתי, נזהר לא להבהיל אותה. "את יכולה לבכות אם את עדיין רוצה לבכות," אמרתי ברכות. היא הפנתה את ראשה מעט, רק מספיק כדי שאוכל לראות את העקבות הקלושות ביותר של חיוך. "אני חושבת שנגמרו לי הדמעות," אמרה, קולה שקט ועייף. היא זזה לשבת על ספסל אבן קטן, אצבעותיה מלטפות את עלי הכותרת של פרח. עמדתי במרחק כמה מטרים, נותן לה מרחב, אבל לא יכולתי להסיר ממנה את עיני. אחרי רגע ארוך של שתיקה, היא דיברה, קולה היה כל כך רך שכמעט פספסתי אותו. "אני לא מאמינה שלא יכולתי להיפרד ממנה גם." שתקתי, נותן לה לקבוע את הקצב. היא הטתה את ראשה מעט לאחור, בוהה בשמיים החשוכים כאילו מחפשת תשובות. "זה... זה בדיוק מה שקרה לפני עשר שנים," אמרה, קולה רועד. "קיבלתי שיחה, בדיוק כמו הערב. מיהרתי חזרה, ו..." נשימתה נעתקה. "מצאתי אותם. ההורים שלי. שניהם, שוכבים... הלכו....בלי מילה אחרונה, כלום, כלום." חזי התהדק כשדיברה, הכאב בקולה חתך דרכי. לא קטעתי אותה, רק עמדתי שם והקשבתי. "הם נישלו אותי כשגילו שאני בהריון," המשיכה, מרירות שזורה בכאב. "אבא שלי... היו לו כל החלומות האלה בשבילי. ילדתו היחידה. הוא רצה שאני אהפוך לרופאה, שאמשיך את מורשת המשפחה." היא השמיעה צחוק מר שעיוות אותי. "כשגילו, הם אפילו לא שאלו שאלות. הם פשוט זרקו אותי החוצה. סבתא שלי הייתה היחידה שקיבלה אותי. היא זו שהחזיקה לי את היד כשילדתי את בלה." קולה נסדק, וצעדתי צעד קדימה, לא בטוח מה לומר. רציתי לנחם אותה, אבל ידעתי שהיא לא צריכה מילים ריקות כרגע. במקום זאת, שאלתי בשקט, "מה עם אבא של בלה?" היא קפאה. השאלה נתלתה באוויר, ולרגע, חשבתי שהיא לא תענה. ואז, לאט, היא הסתובבה להסתכל עלי. ההבעה על פניה עצרה אותי. עיניה היו פעורות לרווחה, מלאות בתערובת של פחד ומשהו אחר - משהו אפל יותר. "אתה רוצה לדעת מי האבא של בלה?" היא שאלה, קולה נמוך ומאומץ. הנהנתי, לא בטוח למה לצפות. אבל הדרך שבה היא הסתכלה עלי שלחה צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי. מה שהיא עמדה לומר, זה לא הולך להיות פשוט.