איזבלה "מה את מנסה להסתיר?" קולו העמוק והצרוד הדהד בחדר כשהתקדם לעברי, כל צעד מכוון, ששלח צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. "ראיתי כמעט כל סנטימטר בגוף שלך. מעודן," הוא מלמל, עיניו סורקות את גופי בעוצמה מטרידה, והותירו אותי חשופה ופגיעה. ראה כל סנטימטר ממני. על מה המטורף הזה בכלל מדבר? "תעזוב!" צעקתי, קולי רועד קלות מתערובת של פחד ותסכול, אבל הוא נשאר אדיש, הבעתו ריקה ולא מוטרדת. "אם אתה לא עוזב עכשיו, אני אצעק!" איימתי, המילים עוזבות את שפתי בניסיון נואש לבסס איזושהי שליטה על המצב. אבל עדיין, הוא לא הראה שום סימן לסגת, הוריד את עצמו באדישות לכיסא סמוך וצלל את רגליו באדישות מעצבנת. "קדימה, תצעקי," הוא לעג, נימתו קלילה ולועגת, תנוחתו הרגועה בניגוד מוחלט לחרדה שהרגשתי. "אני אתקשר לאבטחה," המשכתי, ליבי דופק בחוזקה כשניסיתי לאזור אומץ לעמוד על שלי. "אל תבזבזי את הזמן שלך, יקירתי. לא תהית איך השגתי גישה לחדר שלך? שיחדתי את האבטחה, והטלפון בחדר שלך בחוץ, אז את לא יכולה להתקשר לקבלה," הוא חשף, מילותיו שולחות צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי כשהחומרה של המצב שקעה. עיניים פעורות ורועדות, בהיתי בו בחזרה, מוחי רץ עם ערבוב של מחשבות מבוהלות. "עשית מה?!" קראתי, קולי בוגד בפחד שזורם דרכי. לאט לאט, החלקים החלו להתחבר, ההבנה עלתה בי בבהירות מבחילה. אם זה האיש מאתמול בלילה, איך הוא מצא אותי כאן? "אתה זה שרודף אחריי כל היום?" לחשתי, קולי בקושי נשמע. "האם אני?" הוא ענה בקלילות, מפשיל את רגליו ומתקדם לעברי בחן קליל ששלח צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. כל צעד שהוא עשה היה מכוון, מדוד, כמו טורף שמתקרב לטרפו. "אתה האיש מאתמול בלילה," הוספתי, חלקי הפאזל נופלים למקומם בבהירות מפחידה. "זה נכון," הוא אישר בקידה עדינה, מבטו יציב כשהוא סגר את המרחק בינינו. הוא ארב לי, מצא אותי, ועכשיו הייתי כלואה בחדר הזה איתו. מה הוא תכנן לעשות איתי? עיניי זינקו לעבר הדלת, ליבי דופק בחזי כשעשיתי ניסיון נואש לברוח. אבל לפני שהספקתי אפילו להגיע אליה, זרועו החזקה זינקה החוצה, תפסה אותי והחזיקה אותי במקום. נלחמתי באחיזתו, הולם את ידי על חזהו בניסיון חסר תועלת להשתחרר. אבל זה היה כמו לנסות להזיז קיר לבנים; הוא לא זז. בתנועה מהירה אחת, הוא דחף אותי אל הספה החד-מושבית, ואילץ אותי לרדת על הכריות. תשישות שטפה אותי בגל, כתפיי נשמטו כשבהיתי בו, חזי מתנשף ממאמץ ופחד, ופשוט לא יכולתי להסיט את מבטי מעיניו הכהות והחודרות. הייתי צריכה להיות שקועה בפחד, מול זר מוחלט שמרחף מעליי במצבי הפגיע ביותר, אבל תחושה בלתי מוסברת של היכרות שטפה אותי בנוכחותו. "האם האינסטינקט הראשון שלך הוא תמיד לברוח? את עושה את זה מאז שפגשתי אותך," הוא מלמל, קולו לחישה נמוכה ורודפת. "אני מצטערת, מה שלא עשיתי אתמול בלילה, הייתי שיכורה. בבקשה, פשוט תניח לי ללכת." "לא!" הוא רעם לפתע, קולו חותך את האוויר כמו להב, עיניו הבריקו בעוצמה פתאומית שתפסה אותי לא מוכנה. תוך רגע, התנהגותו השתנתה, והפכה מרגועה לבעלת רכוש, מבטו חודר דרכי באכזריות מטרידה. "אני לא יכול," הוא לחש, קולו צרוד ועיניו הופכות לכהות יותר. גוש נוצר בגרוני כשפניו התקרבו בצורה מסוכנת לשלי. "אני ממש צריכה ללכת," הצלחתי להוציא מפי בפגישת עיניו במבט מתחנן. היה ברור שאני נתונה לחסדיו כאן. "את לא יכולה פשוט ללכת." הוא מלמל בקמט קטן. "את לא זוכרת מה עשית אתמול בלילה, נכון?" הוא שאל, מילותיו תלויות באוויר בכבדות, מטילות צל של ספק על מוחי המוטרד ממילא. מנענעת את ראשי בתדהמה, לחשתי, "על מה אתה מדבר?" "תראה, מה שלא עשיתי, אני מתנצלת בכנות." באנחה של השלמה, הוא צעד אחורה, ידיו פותחות בזריזות את כפתורי ז'קט החליפה שלו לפני שהשליך אותו לרצפה בקלות מיומנת. "מה אתה עושה?" מלמלתי מבולבלת. אבל הוא עדיין לא סיים. צפיתי באימה כשהוא התחיל לפתוח את כפתורי חולצתו, הוא התפשט מולי! נאבקתי על רגליי. "אתה משוגע!" צעקתי. "למה אתה מתפשט?!" דרשתי. אבל הוא התעלם ממני, עיניו ממוקדות בי כשהוא פתח את כפתורי השרוולים שלו. כיסיתי את עיני בכפות ידי מיד וסירבתי לראות משהו אחר. עד מהרה שמעתי את טריפת הבגדים ויכולתי לדמיין שהוא התפשט לגמרי. לא רציתי לראות את זה. מה לא בסדר עם האיש הזה? קודם הוא ארב לי ועכשיו הוא מתפשט מולי?! על מה בדיוק הוא היה?! "תפקחי את העיניים," הוא פקד בנימה נמוכה וסמכותית, צועד קדימה לעברי, נוכחותו מרחפת מעליי כמו צל חונק. נסוגתי עד שהרגשתי את גבי פוגע בקיר בחבטה, יכולתי להרגיש את נשימתו החמה, הוא היה ממש מולי. עכשיו הייתי לכודה בינו לבין הקיר. "אמרתי תפקחי את העיניים," הוא מלמל, נימתו ספוגה בכעס כשהוא הוריד בעדינות את אצבעותיי מפניי, מגעו איתן אך עדין באופן מוזר. עצמתי את עיני עדיין מסרבת לפקוח אותן. "תסתכלי," הוא מלמל באנחה, נעשה חסר סבלנות כלפיי כשראה שהעיניים עדיין עצומות. בעל כורחי צייתתי, מקלפת את עיני פתוחות, ליבי דופק בחזי כשנערכתי לגרוע מכל. לאט לאט, מבטי נע כלפי מעלה מרגליו. נשימה קטנה נמלטה ממני כשקלטתי את המראה שלפניי, הקלה שטפה אותי כשקלטתי שהוא לא עירום לגמרי, אלא רק הסיר את חולצתו. מצאתי את עצמי בוהה בחזהו החשוף. היו לו קוביות בטן מפוסלות כהלכה וכתפיים רחבות. הייתי צריכה להודות, הוא היה די מושך. עיני סרקו את גופו באיטיות אבל אז, עיני נעלו על משהו קרוב לחזהו, ממש מתחת לצווארו - סימן, מוזר מוכר אך משמעותי באופן בלתי מוסבר. מאמצתי את עיני כשניסיתי להבין את הסימון המסתורי שלפניי. "רואה?" הוא הצביע, קולו ספוג בפגיעות שתפסה אותי לא מוכנה, מבטו מחפש את שלי אחר שמץ של הבנה. כפות ידי עדיין סחוטות בין הגדולות שלו הקמט על פניי העמיק כשפגשתי את מבטו שוב, עיניו הופכות לרכות. "סימנת אותי," הוא הצהיר, מילותיו תלויות באוויר בכבדות.