נקודת מבטה של איזבלה פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי זרוקה על המיטה עם כאב עמום שקורן בתוך ראשי. שאריות השינה התפוגגו במהירות מעיניי כשנקלט בחושיי שאני נמצאת בחדר שאינו שלי. "איפה אני?" מלמלתי. הדבר הראשון שקיבל את פניי כשפקחתי את עיניי היה הנברשת המעודנת והיקרה למראה שמעליי. חדר במלון. חזרתי לחדר המלון. התאמצתי להתיישב לאט, זה לא החדר שהזמנתי. החדר הזה היה גדול ומרוהט בטוב טעם, זה בהחלט לא היה חדר המלון שלי! אוי אלה, קראתי וזינקתי מהמיטה. "אלה!" קיללתי ברגע שהסתכלתי למטה על גופי הכמעט עירום. לא לבשתי דבר מלבד התחתונים שלי. גרוני היה יבש והרגשתי צורך לשפשף את ראשי, כשהרגשתי כאב מתקרב. מבטי נפל על הבגדים שהיו פזורים על הרצפה, הבגדים שלי. אספתי אותם במהירות מהרצפה והתחלתי ללבוש אותם, מה לעזאזל קרה? איך הגעתי לכאן?! אין זמן לשאלות, הייתי חייבת להתלבש ולצאת מכאן מיד. בזמן שנבהלתי והתקשיתי עם הרוכסן של השמלה שלי, הציפו אותי זיכרונות מאמש. המשפחה שלי, בן הזוג שלי, נאנחתי והרגשתי גל של עצב. הייתי הרוסה והלכתי לבר של המלון. זכרתי ששתיתי כוס אחר כוס. ואז הייתי צריכה להשתין, ואז פגשתי בחור חתיך בטירוף, אבל אז אחרי, אחרי... הכל היה ריק, חושך. כנראה שנכנסתי לחדר הלא נכון כשהייתי שיכורה. הייתי חייבת לעזוב מיד לפני שהבעלים יחזור וימצא אותי, זה יהיה ממש מביך. לבסוף הרוכסן זז למשיכה שלי וסגרתי את השמלה. הבטתי מבט אחרון בחדר לפני שפתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. סגרתי את הדלת מאחוריי וניסיתי למצוא את דרכי חזרה לחדרי. הקומה הזו הייתה שונה לחלוטין! זו בטח הייתה הקומה העסקית של המלון, יכולתי לנחש בקלות לפי כמה שהקומה הזו עוצבה בראוותנות. הקומה הזו הייתה חייבת להיות בראש, איך לעזאזל הצלחתי למצוא את דרכי לכאן?! כמה שיכורים היינו?! תהיתי תוך כדי שפשוף המצח שלי. למרבה המזל, המסדרון של הקומה הזו היה ריק. הלכתי במהירות ובחרדה בחיפוש אחר דרכי החוצה. בסוף המסדרון מצאתי את המעלית ולחצתי על הכפתור, הדלת נפתחה כמעט מיד. נכנסתי פנימה ואז לחצתי על הכפתור לקומה החמישית, שם היה החדר שלי. מהחמישית לשלושים, איך בכלל עשיתי טעות כזו. "אה נובה?" שאלתי את הזאבה שלי. "יש לך מושג איך הגענו לחדר הזה?" שאלתי אבל לא הייתה תשובה. קיבלתי רק שקט מוחלט. אולי היא עדיין כאבה, אבל זה לא היה צריך לעצור אותה מלנסות לפחות לדבר אליי בהיגיון כשניסיתי לשתות את עצמי עד אובדן חושים. שתיתי עד אובדן חושים והתעלפתי אחרי שנכנסתי לחדר הלא נכון. יופי איזבלה... מלמלתי. סוף סוף הגעתי לקומה שלי וגררתי את רגליי החוצה. אנחה קטנה פרצה משפתיי כשסגרתי את הדלת מאחוריי. הנחתי יד אחת על המותן שלי כשהשנייה סידרה את שיערי הארוך והעבה. החלטתי ללכת לשירותים ולהתרענן. שטפתי את פניי במים מהברז ובהיתי בהשתקפות שלי. נראיתי כמו בלאגן אחד גדול. האיפור שלי נמרח סביב עיניי, הלכתי בגשם אמש, באותו זמן בקושי יכולתי להרגיש או לשים לב למשהו. באנחה קטנה חזרתי לחדר, הייתי צריכה לאסוף את מחשבותיי. דעתי הייתה טרודה כששבתי בקצה המיטה. לפתע, חיי הרגישו כאילו אין בהם טעם, אין כיוון. בלילה אחד לא רק איבדתי את האנשים שחשבתי למשפחה, אלא גם איבדתי את בן הזוג שלי. אני חושבת שזה היה טוב שהחלטתי לקחת הפסקה ולתת להם ביקור פתע, כי זה עזר לי לגלות את האמת. הבעיה היחידה הייתה, שהרגשתי אבודה וריקה, מה הייתי אמורה לעשות עכשיו? האם היה עדיף אם פשוט הייתי נשארת שם ולא מודעת לכלום? לחיות בבטחה בבורות לעומת כמות הכאב הזו אולי היה עדיף. לא יכולתי לבכות או לצעוק. פשוט הרגשתי ריקה. השתיקה של נובה גרמה לי להרגיש אפילו יותר גרוע. הרגשתי כל כך בודדה. לונה ויסטה לא הייתה בית, לא יכולתי ולא הייתי נשארת כאן אפילו ליום אחד. 'התקדמי עיזה.' מלמלתי לעצמי לעידוד. אחזור. זה היה אירוני, המקום שאליו נאלצתי ללכת הרגיש יותר כמו בית עכשיו מאשר המקום הזה. לפחות הייתה לי שם העבודה שלי, החברה שהקדשתי לה את חיי, זה משהו להישען עליו. המחשבה על החברה שלי, לפתע הייתה לי מוטיבציה ומטרה, לדעת שמשהו מחכה לי הרגיש מספק. הושטתי יד במהירות לטלפון שלי, ליבי דפק, ואצבעותיי רעדו כששריינתי טיסה חזרה הביתה; למרבה המזל, הייתה טיסה זמינה להיום אחר הצהריים. לאחר שהזמנתי את הטיסה, השלכתי את הטלפון שלי הצידה והתחלתי לארוז במהירות את הפריטים המעטים שהבאתי איתי. למרות מאמציי, תחושה מטרידה ניקרה בתוכי, והתעצמה עם כל רגע שחלף, כאילו שכחתי משהו מכריע. כל פריט שקיפלתי והנחתי במזוודה שלי הרגיש כבד יותר, מכביד בתחושת הפחד הממשמשת ובאה שלא הצלחתי להבין. סוף סוף סיימתי, מיהרתי למקלחת מהירה, המים לא הצליחו להרגיע את מחשבותיי המרוצות. אפילו מקלחת חמה לא הצליחה להרגיע אותי. באנחה יצאתי כשאני עטופה במגבת. בדיוק כשניסיתי להירגע, צלצול הטלפון הצורם חדר את הדממה. זיהיתי את המספר, עניתי מיד, וקיבלתי את פניה של כריסי בקול רך אך חרד, העוזרת הנאמנה שלי. השיחה הלא צפויה שלה עוררה את סקרנותי. "גברת איזבלה," היא החלה בהיסוס. "כן?" מלמלתי. "יש בעיה. החברה. היא נעלמה." היא אמרה בנחירה קטנה. "מה?" שאלתי. "מה אמרת? מה קרה לחברה?" שאלתי. "אני לא יודעת, אני לא מבינה. קבוצת אנשים פשוט נכנסה הבוקר והודעה נתלתה שאנחנו צריכים לצאת מהחברה עכשיו שהיא נמצאת בתהליך פירוק." היא בכתה. "על מה את מדברת?!" צעקתי. "איך זה בכלל אפשרי?!" "אני לא יודעת. הם פשוט נכנסו והם מחרימים הכל. מבקשים מאיתנו לעזוב." היא סיימה. היא דיברה עוד קצת אבל עדיין לא הייתה ברורה. "תירגעי," הפצרתי. "הכל חייב להיות איזושהי אי הבנה. אגיע לשורש העניין." הבטחתי לה. "אחזור הלילה." התחלתי לבצע שיחות מיד לבכירים בחברה, איכשהו לא הצלחתי להגיע לאף אחד מהם. תחושה מוכרת שוקעת וחרדה החלה להתפשט בבטני אבל ניערתי אותה מיד. זו חייבת להיות אי הבנה. מטל היא חברה קטנה, נכון. אבל עבדתי קשה בשנתיים האחרונות. בהדרגה החייתי את המקום הגוסס הזה והתחלנו כבר להתקדם, למה הבכירים ירצו לסגור עסק שהוכחתי שיש לו פוטנציאל? לא! לא אתן להם. עבדתי קשה מדי על זה. לא יכולתי לתת להם, זה הדבר היחיד שנשאר לי. התלבשתי במהירות ואז ירדתי לקבלה. תוך כמה דקות עשיתי צ'ק אאוט והתיישבתי בנסיעה לשדה התעופה. "הכל בסדר גברת?" "הכל בסדר?" שאל הנהג והוציא אותי מרצף המחשבות שלי. עיניי נפגשו עם שלו דרך המראה. "אה?" מלמלתי. "שאלתי אם הכל בסדר. המשכת לנשוך את הציפורניים שלך ואת נראית ממש מוטרדת." הוא אמר כשהוא מציץ בי שוב. נאנחתי והסתכלתי על הידיים שלי, הוא צדק, לעסתי את הציפורניים שלי והמשכתי לדפוק ברגליי שוב ושוב. הייתי חרדה ואפילו לא שמתי לב שהוא מנסה לנהל איתי שיחה קלה. נאנחתי. "כן, אני בסדר." עניתי, המילים נשמעות חלולות באוזניי. סוף סוף הגעתי לשדה התעופה ויצאתי במהירות כשאני רצה דרך שטף האנשים ואז סוף סוף מצאתי את הדלפק הנכון. בדלפק, האישה שם הרימה את ראשה כדי להסתכל עליי. "כרטיסים בבקשה," היא הצהירה בהיסח הדעת. "אה- למעשה שריינתי את הטיסה הזו באינטרנט ויש לי עותק אלקטרוני," הסברתי. "תן לי לראות." העברתי לה והיא הקלידה את הפרטים שלי למערכת. הפנים הרגועות והמשועממות שלה נעשו מתוחות כמעט מיד. "מה קורה כאן?" היא מלמלה בזעף. "אה?" מלמלתי, בטח שמעתי אותה לא נכון. "מה?" שאלתי בצחקוק. "תן לי דקה בבקשה." היא אמרה כשהיא מתיישבת מיד ואז ניסתה עוד כמה פעמים. "אני לא יכולה לעשות לך צ'ק אין," היא הצהירה בבוטות. "מה?" פלטתי, נבוכה מהמצב. "אני מצטערת אבל אני לא יכולה לעשות לך צ'ק אין, נסי את הדלפק השני." היא הציעה. בהיתי בה למשך כמה שניות לפני שעזבתי בחוסר רצון עם התיקים שלי. עברתי לדלפק אחר הסמוך לשלה, היו שני אנשים לפניי אז הייתי צריכה לחכות. כשהגיע סוף סוף תורי, הגברת שם חייכה חיוך ידידותי. "בוקר טוב," היא קיבלה את פניי בנימוס. "בוקר טוב," אמרתי בחיוך חלש. "הקולגה שלך שם מסרבת לעשות לי צ'ק אין מסיבות שאלוהים יודע," התלוננתי. פניה נפלו ואז הבעתה הפכה לבלבול קל. "אה, אני מצטערת על כך, תני לי את הפרטים שלך ואעשה לך צ'ק אין," היא הציעה בהתנצלות. "רשימת איסור טיסה?" היא לחשה בבלבול כשהגבות שלה מקומטות. "מה אמרת?" שאלתי. בטח שמעתי לא נכון. "תן לי דקה בבקשה." היא ענתה. בזמן שהיא הקלידה במחשב שלה, האינטרקום שלה צלצל. היא הרימה אותו והצמידה אותו לאוזניה. יכולתי לראות את הבעתה משתנה לאט ואז היא הסתכלה עליי בעצבנות כשהיא מניחה לאט את הטלפון. "מה לא בסדר?" שאלתי, והרגשתי שלא בנוח. עיניה הדומות לשועל הצטמצמו עליי בחשדנות. "אני מצטערת גברתי, אני לא יכולה לעשות לך צ'ק אין, את לא יכולה לעזוב," היא אמרה, ונראתה מנסה להישמע מנומסת ככל האפשר אך ברור שלא בנוח. "מה זה אפילו אומר?!" כמעט צעקתי. נגמר לי הזמן, והנה נעצרתי על ידי האנשים האלה בלי סיבה. גבר, הקולגה שלה ניגש אלינו, הוא נכנס בריצה, הוא לחש כמה מילים באוזניה והיא הנהנה בהבנה. אז איבדתי את זה. "מה לעזאזל קורה כאן?!" נזפתי. "אני חייבת לעזוב את העיר הזו עכשיו!" צעקתי כשאני חורקת שיניים. "אני מצטערת, אבל את לא יכולה לעזוב." היא אמרה בקול רציני. "אני לא יכולה לאשר אותך ואסור לך לעזוב." היא אמרה בתקיפות. "יש לי טיסה שיוצאת בעוד שעה, איך אני אמורה לעלות על הטיסה אם את לא תאשרי אותי? זה רק שני תיקים עלובים למען השם!" היא לא הגיבה להתפרצות שלי, אלא פשוט שמרה על שתיקה. "חכי כאן בבקשה." זה כל מה שהיא אמרה. כמה אנשים שעברו התחילו לבהות, לא הבנתי שהקול שלי היה כל כך חזק. האישה הדביקה חיוך מזויף על פניה, וסירבה להציע לי כל הסבר ופשוט הורתה לי לעמוד שם. "גברת, בואי איתי בבקשה." מלמל גבר שהתקרב אליי. אולי אני מדמיינת את זה, אבל יכולתי להישבע שהאישה בדלפק והגבר תקשרו בשקט בעיניהם. עיניי הצטמצמו בחשדנות. הם ללא ספק הסתירו ממני משהו. מפינת עיניי הבחנתי בשני גברים אחרים לבושים בחליפות שחורות, עיניהם היו נשואות אליי והם התקדמו לעברי. סובבתי את ראשי, מנסה להבין לגמרי מה קורה. "גברת, בדרך הזו." הציע הגבר שוב כשהוא לוקח את התיבה שלי ומוביל את הדרך. "חכי כאן." הוא אמר כשהוא מושיב אותי בחדר מבודד. עדיין הייתי חשדנית, למה לא יכולתי להיות מאושרת. למה לבודד אותי? מפתח החדר הסגור הבחנתי שוב בשני הגברים האלה, אלה בחליפות. הגבר שהביא אותי לחדר הזה דיבר איתם, הוא הצביע לכיוון שבו הייתי. הרגשתי צמרמורת פתאומית. הם באו בשבילי. לא היה לי מושג מי הם אבל היה ברור שהם חדשות רעות. האם סלין יכלה לשלוח אותם? הייתי צריכה לעזוב עכשיו, הגברים האלה למרות שלבשו חליפות נראו מסוכנים. רוצי עכשיו, שאלי שאלות אחר כך.