איזבלה צעדה החוצה בשלווה דרך יציאות החברה, ראשה מורם בגאווה למרות הסערה שהתחוללה בתוכה. היא נשענה על הקיר לתמיכה, צעדה לאט, עיניה מלאות דמעות. גופה רעד כולו מרגשות, והיא התנגשה במישהו, ראשה שחוח בצער. "אני מצטערת," מלמרה, קולה רועד מהתרגשות. אבל אז היא קלטה ניחוח מוכר, כזה שהביא לה תחושה של נוחות ומוכרות. עיניה התרחבו כשנעצה מבט למעלה, והכל קפא לרגע. "לוקאס?" לחשה, מבטה הסוער פוגש את עיניו השלוות.