פרק ראשון
אריה
זה כל כך יפה לעזאזל! אני מסתובבת באמצע הסוויטה שאיתן הזמין לנו. השטיח המפואר, וילונות הקטיפה, הנברשות הנוצצות - זה משהו שנלקח ישר ממגזין.
סיור ספינת התענוגות השנתי של חג המולד שאורגן על ידי בית הספר שלי, אקדמיית זאבי הסהר, הוא כל מה שאי פעם חלמתי עליו אבל מעולם לא חשבתי שאחווה.
אני, אריה וויטלוק, עומדת כאן על ספינת תענוגות ארורה? אין מצב. אני אומגה שפלה בת שמונה עשרה שמגרדת את חייה בעולם שלא יכול היה להיות אכפת לו ממני פחות. אבל הלילה? הלילה, אני לא אף אחת.
לא. הלילה, אני בת הזוג של אלפא איתן. איתן שלי, האלפא העתידי של להקת הירח המלא, האביר האישי שלי בשריון נוצץ.
אלילת הירח בטח סוף סוף הפסיקה להתעלם ממני.
"אריה, תזיזי את התחת שלך! אנחנו הולכות לפספס את מסיבת קבלת הפנים בשלב הזה." הקול של מיה מוציא אותי ממחשבותיי. היא פורצת פנימה, תלתליה הערמוניים הפרועים מקפצים, נראית כמו סערה לוהטת בשמלת האזמרגד הירוקה שלה. ממש מאחוריה לילי, ההפך המוחלט עם שיערה הבלונדיני הרך וחיוכה הביישני, מתנדנדת בשמלה כחולה פשוטה.
הן החברות הכי טובות שלי... היחידות בכל הלהקה הארורה שמתייחסות אליי כמו אל בן אדם לעזאזל במקום לחרא.
"וואו," העיניים הכחולות של לילי מתרחבות כשהיא קולטת את הסוויטה. "החדר שלך ושל אלפא איתן הרבה יותר יפה משלנו."
"זה בגלל שאיתן רצה שאחווה את הכי טוב שיש," אני מצייצת, ממש מקפצת על בהונותיי.
מיה נחנקת באופן דרמטי. "אוף, את נשמעת כאילו את באיזו קומדיה רומנטית מביכה. תפסיקי לפני שאני מקיאה."
"תשתקי, מיה," אני יורה בחזרה, מחייכת.
היא צונחת על המיטה כאילו היא הבעלים של המקום הארור. "תראי, אני רק אומרת, אלפא איתן מוטב שיעלה מדרגה הלילה. חיכית לנצח שהוא יפסיק להסתיר את התחת שלך. אם הוא יעשה איזה שטות, אני בועטת בפנים שלו שמנסים להיות אלפא."
"מיה!" לילי נאנחת, נראית מזועזעת. "תהיי נחמדה! זה לילה גדול בשביל אריה."
"אני נחמדה," מיה מושכת בכתפיה. "רק מציינת עובדות. אלפא איתן גורר רגליים במשך חודשים. ואני לא יודעת עד כמה אני יכולה לסמוך עליו."
"תפסיקי," אני נאנחת, מנסה לשמור על קולי יציב. "הוא הבטיח לי, בסדר? הוא אמר שהלילה, הוא מספר לכולם. זה סוף סוף קורה."
מיה מרימה גבה, כאילו היא רוצה להתווכח, אבל לילי תופסת את זרועה. "עזבי את זה, מיה. תני לאריה ליהנות מהלילה שלה."
מיה מגלגלת את עיניה אבל עוצרת את לשונה. אני חוזרת למראה, משטחת את שיערי השחור הארוך ומסדרת את השמלה הפרחונית שלי. זה לא משהו מפואר - רק הדבר הכי יפה שיש לי. איתן יודע שלא אכפת לי מבגדים נוצצים, ובנוסף, הוא כבר שילם לי ולחברותיי לבוא לשייט הזה. זה יותר ממספיק.
---
אולם המסיבות הוא כמו משהו שנלקח ישר מסרט. אורות חג המולד נוצצים מכל זווית. האוויר מריח כמו עצי אורן קינמון. וכולם לבושים להרוג.
ואני מתכוונת לכולם. אלה הילדים המובחרים מכל האקדמיות המובילות של אנשי הזאב. אלפות ובטאות עתידיות, העצמיים הלבושים שלהם בצורה מושלמת, והחיים המושלמים שלהם באופן מעצבן.
אני, מיה ולילי? אנחנו לא שייכות לכאן.
"אולי היינו צריכות להישאר בסוויטה," לילי ממלמלת, עיניה הרחבות נעות ברחבי החדר.
"לא," מיה אומרת בתקיפות. "אנחנו כאן, אז אנחנו משתלטים על זה. תעמדו זקוף, בנות. אל תתנו לחארות המפונקים האלה לגרום לכן להרגיש קטנות."
לילי מהנהנת בהיסוס. ואני מנסה לעשות את אותו הדבר. אבל הלחישות, המבטים והמבטים השיפוטיים... זה יותר מדי לעזאזל.
"אני הולכת למצוא את איתן עכשיו," אני זורקת במהירות. "אתן תתפסו איזה משקאות. אני אתפוס אתכן אחר כך."
"בהצלחה," לילי אומרת, החיוך הרך שלה גורם לי להרגיש קצת יותר אמיצה.
"יש לך את זה, לונה עתידית," מיה מוסיפה בחיוך זדוני, אבל אני יכולה להגיד שהיא מתכוונת לזה.
לונה עתידית. המילים גורמות לליבי להתהפך.
אני משוטטת במסיבה, סורקת את הקהל בחיפוש אחר איתן. הזאבה שלי מתעוררת בעצבנות, החלק האחורי של מוחי מגרד כאילו משהו לא בסדר. אני מנסה לנער את זה. איתן כאן איפשהו, בטח מחכה לי.
כמה דקות לאחר מכן, אני מבחינה בחברי קבוצת ההוקי שלו נרגעים בפינה וצוחקים על משהו... הקלה שוטפת אותי כשאני מתקרבת.
"היי, חבר'ה. ראיתם את איתן?" אני מצליחה לחייך במבוכה.
הצחוק נפסק. הדרך שבה הם מסתכלים עליי... כאילו הייתי איזה חרא ארור מתחת לנעליים שלהם. זה גורם לעור שלי לזחול.
"למה שלא תבדקי שם?" אחד מהם מהנהן לעבר פינה חשוכה של האולם.
האחרים צוחקים. כולם מלבד אחד.
אלפא לוקאס מלהקת צל הפאנג.
הוא נשען על הקיר, ידיו שלובות. עיניו האפורות העזות נעוצות בי בהבעה בלתי ניתנת לקריאה. לוקאס רוסו, קפטן קבוצת ההוקי. פלייבוי ידוע לשמצה, ואויבו המושבע של איתן. הוא לא צוחק או מחייך... רק מסתכל עליי כאילו הוא יודע משהו שאני לא.
הזאבה שלי, גייל, זזה באי נוחות תחת מבטו. אבל אני מתעלמת ממנה. "תודה," אני מאלצת חיוך, פונה לעבר הפינה.
אני עושה את דרכי בין הקהל, הבטן שלי מתפתלת לפתע בקשרים.
ואז אני רואה אותו.
איתן.
איתן שלי... ידיו על ונסה, המעודדת הראשית של האקדמיה, הילדה הכי פופולרית בבית הספר, והסיוט האישי שלי. יד אחת אוחזת בישבנה... סוחטת אותו, היד השנייה ממששת את הציצים שלה כשהוא מנשק אותה כאילו היא האוויר שהוא צריך לנשום.
הלב שלי מתנפץ לעזאזל.
