חייכתי במרירות, עניתי, "בסדר," ואז ניתקתי. איוונה הפכה בעיני לאישה תחמנית. היא העמידה פנים שהיא כנה כשייעצה לי להרהר בערכים שלי, אבל עכשיו היא לועגת לי בפני בעלי. סוף סוף הבנתי עד כמה אנשים יכולים להיות בלתי צפויים. לא פלא שהיא ניסתה לדלות ממני מידע בטענה שראתה את מתיו. התברר שזה היה בגלל המצפון המייסר שלה. מתיו אמר שעבר זמן רב מאז שראה את איוונה. הרגשתי שבורת לב שהוא רימה אותי ככה. השקעתי את עצמי באיוונה ובמתיו בעיר הלא מוכרת הזו, והם בגדו בי. לא ידעתי במי עוד אפשר לבטוח. המשכתי לבהות בחלון לפני שהתקשרתי למתיו. כפי שחשדתי, התגובה שלו תאמה את זו של איוונה. הייתי זועמת ורצתי לבית הקפה, אבל הטלפון שלי צלצל כשנכנסתי. קיבלתי שיחה מהגננת, שאמרה שאווה נפלה מהמגלשה ונשלחה לבית החולים. החדשות הפחידו אותי, ובמהירות הזמנתי מונית לבית החולים. בדרך התקשרתי למתיו כדי ליידע אותו על התאונה של אווה. הוא ואני הגענו לבית החולים קינין כמעט בו זמנית. מצאנו את אווה בוכה בחדר המיון עם שריטה על מצחה. הרופא אמר לנו שיש לה זעזוע מוח קל, מכיוון שהיא הקיאה אחרי הנפילה. הם גם הציעו להשאיר אותה בבית החולים לאחר ההשגחה. הגננת האחראית על אווה הייתה מפוחדת ודומעת כשבהתה במתיו באשמה. גם המנהלת הייתה שם, והתנצלה שוב ושוב. למרות שמתיו נראה לא מרוצה, הוא שמר על קור רוחו ושאל את המנהלת על הפציעות של אווה. המנהלת אמרה שילד דחף את אווה מהבמה הקטנה של המגלשה. מה ששמעתי הזעזע אותי, כי ידעתי שהמגלשה היא לפחות מטר וחצי גובה. "אתם בכלל דואגים לילדים בבית הספר שלכם?! בתור הורים, אנחנו מפקידים את הילדים שלנו בידיכם, וזה מה שקורה?!" לא יכולתי לסבול את חוסר הכשירות שלהם וצעקתי עליהם. ההתפרצות שלי זעזעה את מתיו, מכיוון שהוא מעולם לא ראה אותי היסטרית כל כך. אפילו אווה נבהלה ורעדה כשהמשיכה לבכות. מתיו ניחם אותי בזמן שהמנהלת טיפלה באשמה בהליכים המנהליים של בית החולים וארגנה חדר אשפוז לאווה. אחרי שהרופא סידר הכל, איוונה התקשרה אלי ושאלה איפה אני. הנחתי שהיא יודעת מה קרה. בכל מקרה, עדיין אמרתי לה שאווה נפלה ואושפזה. זמן קצר לאחר מכן, איוונה מיהרה לבית החולים ושאלה בדאגה על אווה. במקרה, מתיו היה גם הוא במחלקה. השניים נראו רגועים, אם כי יכולתי לראות חילופי מבטים עדינים ביניהם. מתיו אפילו נראה קצת עצבני. ריסנתי את עצמי מלהגיב והעמדתי פנים של בורות. ואז שאלתי את איוונה, "סיימת כבר עם הפגישה שלך?" "כן. זה לא היה משהו חשוב." איוונה ביטלה את השאלה שלי ושאלה, "התקשרת למשהו?" "שום דבר. סתם היה לי משעמם. מתיו אמר שהוא לא ראה אותך הרבה זמן, אז שקלתי להזמין אותך לארוחת צהריים," אמרתי, תוך שאני מתבוננת בה מקרוב. היא הציצה בי וענתה בשלווה, "אוי! אם את רוצה לאכול, חכי עד שאווה תהיה בסדר. אני אאכיל את כל המשפחה שלך בארוחה גדולה." ואז היא ליטפה את ראשה של אווה ושאלה, "זה בסדר, אווה? אני אקנה לך מה שאת רוצה כשאת תרגישי טוב יותר." אווה מצמצה והנהנה בהבעה זעופה. הראש שלה התנפח מהנפילה, והרגשתי נורא בשבילה. באופן אינסטינקטיבי הרחקתי את ידה של איוונה, כועסת על הניסיון שלה לבסס את מעמדה כ"אמא חורגת". היא כבר תכננה לתפוס את מקומי? אפילו לא שקלתי לתת לה את ההזדמנות הזו. איוונה חשה ביחס המרוחק שלי ונראתה מופתעת, ושאלה ברכות, "יש משהו לא בסדר?"