נתן עלה במדרגות ודפק קלות על הדלת. אולם, לא הייתה כל תגובה עליזה מאיזבלה כפי שהייתה רגיל לה. פניו התקדרו כשהוא דחף את הדלת ונכנס, ניגש למיטה והתנשא מעל הדמות חסרת התנועה ששכבה שם. "איזבלה, למה את עושה כל כך הרבה צרות היום? את יודעת שאחותך הרגישה אשמה בגלל שברחת מהבית? בעתיד, תנסי להיות יותר הגיונית ואל תעציבי את אחותך..." איזבלה שכבה על המיטה, פניה עזובות כמו מדבר, חסרות כל חיות. המונולוג של נתן הרגיש חסר טעם יותר ויותר. "למה את לא אומרת כלום?" איזבלה שבדרך כלל התחנפה והתלטפה אליו התנהגה היום כאילמת. אפילו מישהו איטי להבחין ברגשות כמו נתן יכול היה להרגיש שמשהו לא בסדר. הוא משך את השמיכה לאחור, וכתמי הדם האדומים העזים על הסדין הלבן מיד תפסו את עיניו. הם ניגדו בחדות את עורה החיוור, חסר הדם של איזבלה. "איזבלה, למה לא סיפרת לנו שאת חולה?" גל ענק של פאניקה שטף אותו. באותו רגע, הוא האמין בכל ליבו לאבחנה של המהפנט על הדיכאון של איזבלה. כשהוא מחזיק אותה רועדת בזרועותיו, הוא אמר, "אני מצטער, הזנחתי אותך." הוא התנצל בכנות. --- בבית החולים, הרופא ערך בדיקה מלאה לאיזבלה. למרות מעמדו החזק של נתן, הרופא לא יכול היה שלא לבקר אותו כמשפחה של המטופלת. "אדון היל, לגברת היל בדיוק הייתה השתלת כליה, ועכשיו הפצע שלה נדבק שוב. לא משנה כמה חזק הגוף שלה, הוא לא יכול לעמוד במתח כזה!" פניו של נתן נותרו מתוחים. "אני מבין." לאחר קבלת עירוי, החום של איזבלה ירד בהדרגה. עיניה הריקות החלו להחזיר לעצמן את המיקוד. עם זאת, כשראתה את נתן לידה, היא הגיבה כאילו ראתה חיה רעה. גופה הצטמק לאחור באופן אינסטינקטיבי. "למה אתה פה?" מבטה היה מלא זהירות, כאילו היה טורף מסוכן. נתן מצמץ בעיניו העייפות ובהה בהבעת הדחייה שלה. עיניו העמוקות והכהות הפכו קרות. "אני בעלך. אם אני לא אהיה כאן איתך כשאת חולה, איפה את חושבת שאני צריך להיות?" איזבלה הושיטה יד בדיסקרטיות למזרק על שולחן המיטה, האינסטינקטים ההגנתיים שלה היו ברורים. כששם לב לידה חסרת המנוחה, פניו הנאים של נתן התקדרו. "את באמת לא מזהה אותי?" איזבלה הנהנה בכנות. נתן נאנח, מושך את פניה התמימות והטהורות קרוב יותר. "אז תסתכלי עליי טוב. תזכרי את הפנים של בעלך כי אנחנו נחיה תחת אותה קורת גג כל יום מעכשיו. אני לא רוצה שתתנהגי כאילו יש לך אמנזיה כל פעם שאת רואה אותי." איזבלה שאלה בהיסוס, "אתה אומר שאנחנו נשואים? יש לך הוכחה?" נתן נותר ללא מילים. הוא שלף את הטלפון שלו והראה לה תמונה של תעודת הנישואין שלהם. "תסתכלי טוב. אנחנו נשואים כחוק." איזבלה זזה הלאה, בבירור דוחה אותו. "תעודות אפשר לזייף." נתן נאנח בכבדות, לפתע הרגיש כאב ראש מתקרב. "מה את צריכה שאני אעשה כדי להוכיח את זה?" "אם אנחנו נשואים, צריכות להיות הרבה הוכחות. כמו... ילדים? טבעת נישואין? או אולי תמונות אינטימיות שלנו?" לרגע, נתן היה אובד עצות. הוא הבין, בכאב, שהוא לא נתן לה אף אחד מהדברים האלה. "איזבלה, אני מצטער. אני אדאג לתת לך את כל אלה בעתיד." איזבלה פרצה בכעס, "ידעתי את זה! אתה לא בעלי. בעלי לא היה מזניח אותי ככה..." --- באותו רגע, ויקטוריה ואביו של מור הגיעו. ויקטוריה הייתה בכיסא גלגלים, שנדחף על ידי אביה. ברגע שנכנסו, אביו של מור החל לנזוף באיזבלה. "איזבלה, איך את יכולה להיות כל כך חסרת מחשבה? לברוח מבית החולים כשאת חולה? את יודעת כמה נתן דאג לחפש אותך? מגיע לך שהפצע שלך נדבק! את כל כך חסרת אחריות!" איזבלה הביטה באביו של מור בחוסר הבעה. אולי הנזיפות שלו הרגיזו אותה, אבל איזבלה השיבה בחדות, "מי אתה חושב שאתה שתנזוף בי? אפילו ההורים הביולוגיים שלי מעולם לא נזפו בי. מי אתה שתשמע לי מוסר?" אביו של מור קפא. דבריה פגעו בו קשות. למרות שהוא היה אביה הביולוגי, הוא מעולם לא גידל אותה. האם באמת הייתה לו הזכות לשמוע לה מוסר? "נתן, מה קורה איתה?" "היא איבדה את הזיכרון שלה," ענה נתן בפנים חתומות. אביו של מור היה המום. "אמנזיה? אז היא אפילו לא מזהה אותי יותר כאבא שלה?" הוא נראה קצת מדוכא. נתן הביט בו ואמר, "היא גרמה למהפנט למחוק אותך בכוונה מהזיכרון שלה." --- ויקטוריה גלגלה את כיסא הגלגלים שלה קרוב יותר למיטה ודיברה ברצינות, "אני יודעת שאת בטח מרגישה מרירות לגבי זה שנתת לי את הכליה שלך." כששמעה זאת, איזבלה התרגשה. "מה? נתתי לך את הכליה שלי? למה שאני אעשה את זה? בלי זה, אני גם לא אהיה בסדר!" כשראה את תגובתה, נתן הבין שתרומת הכליה הותירה צלקת עמוקה בליבה של איזבלה. "ויקטוריה, אל תעלי את זה שוב בפניה," הזהיר נתן. מנסה לשנות את הנושא, ויקטוריה התחננה בדמעות, "אני באמת אוהבת את נתן. בבקשה תני לו ללכת. בלעדיו, אני לא יכולה לחיות. בבקשה, למעני, תתגרשי ממנו ותני לנו להיות ביחד." כששמע זאת, פניו של נתן גדלו בלתי ניתנים לקריאה. הוא הביט בשקט באיזבלה, מחכה לתגובתה.