נתן הושיט את ידו לעבר איזבלה. "בואי איתי הביתה." המראה היטשטש קלות עם פגישתם הראשונה לפני ארבע שנים. אז, בדיוק בנקודה הזו, איזבלה פצועה, שגורשה מביתה על ידי אמה, התכרבלה ביאוש. נתן היל, כמו שחר הפורץ מבעד לחושך, הופיע בחייה. איזבלה, נאיבית וחסרת ניסיון, נמשכה לפניו הטובים והחומלים. בלי היסוס, היא הלכה אחריו. "אדוני, למה אני?" למרות גילה הצעיר, איזבלה הבינה ששום דבר בעולם לא מגיע בחינם. נתן, מעומס מחשבותיו, לקח רגע לפני שענה בקול נמוך, "זה חייב להיות את." היא לא ידעה שהוא חיפש אותה בקפדנות, ועשה מאמצים רבים כדי להתקרב אליה. בתמימותה, היא טעתה לחשוב שהוא נדבן והאמינה שהיא רק עוד אחת מהילדים העניים הרבים שהוא עזר להם. היא בטחה בו בקלות כזו. "אדוני, תודה שנתת לי בית. אני מאוד חרוצה - אני יכולה לבשל, לכבס, לטאטא ולשטוף... אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים." נתן העיף בה מבט חטוף. "אני לא מחפש עוזרת בית." "אז איך אוכל לגמול לך?" "את באמת רוצה לגמול לי?" "כן. אפילו חסד קטן ראוי לתמורה גדולה." נתן חייך ביודעין. --- עכשיו, כשהוא רואה את איזבלה מתכרבלת שוב, נתן, שבילה איתה ארבע שנים, יכול היה להסיק בקלות את הסיבה לחזרתה לגשר הקשת. כאן הם נפגשו לראשונה. בכך שהורה ליחזקאל להחזיר אותה לכאן, האם היא לא אותתה על רצונה לחזור לנקודה שלפני שפגשה אותו? חיוך מר קלוש ריחף על שפתיו של נתן. "הצטערת שפגשת אותי?" איזבלה לא הגיבה. פצעיה, שנפתחו מחדש לאחר המרדף, ספגו את שמלת השיפון על גבה בדם. היא השתמשה בכל כוחה כדי לדכא את הכאב. נתן הושיט יד לגעת בעדינות בראשה, אבל איזבלה הטתה מעט את ראשה, ונמנעה מידו. הוא נאנח כמעט בשקט. "איזבלה, אני אפצה אותך." באותו רגע, הטלפון שלו צלצל. כשענה לשיחה, שמע את קולו החרד של אביה של מור. "נתן, אתה חייב לבוא מהר. ויקטוריה התרגשה אחרי שנודע לה על היעלמותה של איזבלה. הרופא אומר שהמצב שלה חוזר. בבקשה תבוא ותוציא אותה מזה - היא מקשיבה רק לך." הבעתו של נתן נעשתה רצינית כשהוא סיים את השיחה, הדאגה שלו לוויקטוריה ניכרה בעיניו. "איזבלה, לאחותך בדיוק היה ניתוח והיא לא יכולה להתמודד עם שום לחץ. אני צריך ללכת לבית החולים לבדוק אותה. תפסיקי לעשות צרות ולכי הביתה עם העוזר." כשקם, הורה לעוזרו, "קח את אשתי הביתה." הוא לא שם לב איך גופה של איזבלה נרפה והלבין, ולא לאופן שבו היא נראתה רחוקה מלהיות בסדר. נתן נסע ברולס רויס ריית' שלו. --- תוך פחות מחצי שעה, הגיע נתן לבית החולים ונכנס למחלקה של ויקטוריה. "נתן, האם איזבלה שונאת אותי על כך שלקחתי אחת מהכליות שלה? בגלל זה היא ברחה?" ויקטוריה השליכה את עצמה לזרועותיו, ופרצה בבכי מר. נתן טפח על גבה הרועד, ועקף בזהירות את הנושא. "ויקטוריה, אל תחשבי על זה יותר מדי. זו הייתה הבחירה שלה לתרום את הכליה. את לא צריכה להרגיש אשמה." "היא שונאת גם אותך? שונאת שהתחתנת איתה אבל נתת את האהבה שלך לאחותה?" גל של גירוי שטף את נתן. בנימה שהרגישה פחות מאמיתית, הוא ענה, "היא מרוצה בקלות. התואר גברת היל מספיק לה - לא אכפת לה ממה שהיא איבדה." "זה בטח בגלל שבילית יותר מדי זמן איתי לאחרונה והזנחת אותה. היא סתם עושה הצגות." דמעותיה של ויקטוריה נפלו כמו גשם קיץ - פתאומי וחולף. אביה של מור, שהסתכל על בתו היפה, התמלא בכאב וכעס. בקולו לא היה שמץ מהאדיבות הרגילה שלו. "איזבלה לא מתחשבת מדי. ויקטוריה בקושי שרדה, ועכשיו היא עושה סצנה, מפחידה את ויקטוריה ככה. איך היא יכולה להיות כל כך חסרת מחשבה?" נתן השליך מבט מצמרר לעבר אביה של מור. "אל תשכח, גם היא עברה ניתוח בעצמה. זו הפעם הראשונה שלה שהיא עושה הצגות. תן לה להיות." אביה של מור נבהל לרגע, ניצוץ של אשמה חלף בעיניו לפני שצחק במבוכה. "היא חזקה פיזית; היא תהיה בסדר." נתן ירה בו מבט חד, והשתיק אותו מיד. ויקטוריה נאחזה בידו של נתן, עיניה אדומות מבכי. "נתן, לא חשבת שאם יש שלושה אנשים במערכת יחסים, זה אחד יותר מדי? לקחת את הכליה של איזבלה בשבילי. גם אם היא לא אומרת את זה, היא בטח מרגישה פגועה. למה שלא תתגרש ממנה? אתה בכל מקרה לא אוהב אותה. אתה אוהב אותי. תתחתן איתי, ואנחנו נפצה אותה. בבקשה?" נתן הרחיק אותה בעדינות. "ויקטוריה, אמרתי לך כבר, אני לא אתגרש מאיזבלה. היא לא בטוב, ואני צריך לטפל בה כל חיי. זה נישואים שאני לא יכול לוותר עליהם בעצמי." זה הרגיש כאילו נשפך דלי של מים קרים על ראשה של ויקטוריה. היא אמרה, "נתן, נלחמת וניצחת בעולם העסקים האכזרי. בטח עשית עוול לאין ספור אנשים. למה, כשזה מגיע לאיזבלה, אתה כל כך מתעקש לקיים את ההבטחה שלך?" נתן ענה, "עסקים זה עסקים - עין תחת עין. אבל איזבלה... מעולם לא עשתה לי עוול." ויקטוריה פרצה בבכי. "נתן, אם הייתי יודעת שהצלת חיי תעלה לי בך, לא הייתי לוקחת את הכליה של איזבלה." נתן אמר, "ויקטוריה, העולם הוגן. אולי איבדת אהבה, אבל זכית להזדמנות שנייה לחיים. ואיזבלה, למרות שהיא איבדה כליה, זכתה בתואר גברת היל." פניו החשיכו כשיצא, מובס. ויקטוריה געה בידיה. "זה לא הוגן. שום דבר מזה לא הוגן... איך אוכל לחיות בלעדיך?" אביה של מור ניחם אותה במהירות. "הו, ילדתי המתוקה, אל תבכי. לראות אותך נסערת שובר את ליבי. אל תדאגי - אני אדבר עם איזבלה. אני אגרום לה לשחרר את נתן." ויקטוריה הפסיקה לבכות, והנהנה קלות. "אתה צודק, אבא. נתן מעריך יושרה ולא יפר את הבטחתו לאיזבלה. אבל אם נוכל לגרום לאיזבלה לוותר עליו מרצונה..." "כן, כן. אני אמצא משהו. אל תדאגי - אני אדאג שאת ונתן תהיו ביחד." --- באחוזת משפחת היל, נתן חזר הביתה. אבל ה"בעלי!" העליז והשמח שנהג לקבל אותו לא נשמע בשום מקום. הוא הרגיש לא בנוח, קמט את מצחו ושאל את המשרתת שפתחה את הדלת, "איפה אשתי?" המשרתת לקחה את מעילו. "אדוני, גברת מתנהגת מוזר מאוד היום. מאז שחזרה הביתה, היא ננעלה בחדרה ולא יצאה. קראנו לה, אבל היא לא ענתה." נתן הביט בקומה השנייה, מופתע. "אני אבדוק אותה."