איזבלה הביטה בוויקטוריה וענתה מיד: "אם את רוצה אותו, קחי אותו." היא אמרה זאת כאילו היה פריט תצוגה על מדף, זמין לכל אחד לתבוע. פניה של ויקטוריה אורו בשמחה, והיא חיבקה מיד את ניית'ן בחוזקה. אבל אושרה היה קצר מועד. עד מהרה הבינה שניית'ן עומד נוקשה בחיבוקה, כאילו הפך לאבן. מבולבלת, היא הביטה בו וראתה שעיניו נעוצות באיזבלה בהבעה כה מצמררת שהיא רעדה. "איזבלה, בטח את הוזה מהחום. את בכלל יודעת מה את אומרת?" איזבלה של העבר אהבה אותו עד מחנק. היא ויתרה על הקריירה היקרה שלה כדי לטפל בו, סבלה תרופות צמחיות מרות מדי יום בתקווה לשאת את ילדו, והקריבה את כבודה העצמי לחלוטין למען אהבתו. היא אפילו זכתה לכינוי "אשת הלקקן" על ידי אנשים בבירה. אבל עכשיו, אותה איזבלה דיברה עליו כאילו היה חפץ לא רצוי שיש להיפטר ממנו. "החום שלי עבר, והדעת שלי צלולה לחלוטין. אני יודעת בדיוק מה אני אומרת," ענתה איזבלה באדישות. ניית'ן בחן אותה, בנימה לא בטוחה. "בלי חרטות?" איזבלה הציצה בטבעות הזוג התואמות על אצבעותיו ושל ויקטוריה וחייכה חיוך עקום. "מר היל, הטבעת התואמת על יד שמאל שלך זהה לזו של ויקטוריה. מכיוון שהיא זו שאתה אוהב, למה שתחשוב שאני ארצה אותך? הסטנדרטים שלי לשותף אולי לא גבוהים, אבל נאמנות היא קו בסיס שאין עליו משא ומתן. אמצא מישהו שיאהב אותי בכל ליבו ואחיה חיים יציבים ומאושרים. למה שאבזבז את זמני על מישהו כמוך - בוגדני ולא אמין? גבר כמוך, דוגמה קלאסית לנבל - מה יש להתגעגע אליו? ברגע שאבריא, אתגרש ממך." ניית'ן הביט בטבעת שלו, ניצוץ של אשמה הבהב בעיניו. "את לא מבינה נכון. ויקטוריה ואני פשוט במקרה קנינו את אותה טבעת. זו לא טבעת של זוג," הסביר, שלף אותה והכניס אותה לכיסו. פניה של ויקטוריה החווירו כשהיא בהתה בניית'ן בתדהמה, דמעות נקוו בעיניה. פגועה ומוצפת, היא רצה מהחדר כשהיא בוכה. ניית'ן צפה בדמותה הנסוגה, הבעתו אפלה ובלתי ניתנת לקריאה. אגרופיו קפו בחוזקה כשחזר לאיזבלה. "איזבלה, אני לא יכול לעזוב אותך עכשיו, את לא במצב בריאותי טוב. אבל אם עדיין תתעקשי על גירושים אחרי שהחלמת, אני אתן אותם." הוא עזב בפתאומיות, ממהר אחרי ויקטוריה. איזבלה בהתה בעירוי שלה, כבר לא העמידה פנים שהיא חזקה. גופה השברירי לא יאפשר לה. אבל ברגע שתעזוב את בית החולים, היא נשבעה לסיים את העניינים עם האיש הזה לתמיד. היא לא צריכה גבר שלא יכול להישאר נאמן. --- למחרת בבוקר, איזבלה הייתה חצי ישנה כששמעה אחיות לוחשות בחוץ. "המטופלת בחדר הסמוך ניסתה לקפוץ מהגג הלילה. ניית'ן, נשאר שם כל הלילה, התחנן אליה עד שירדה." "אני לא מבינה אותו. האישה הזו חולנית ורחוקה מלהיות התאמה אידיאלית, ובכל זאת הוא מתייחס אליה כמו אל אוצר. הוא אפילו עבר כל כך הרבה צרות כדי למצוא לה תאום להשתלת כליה. ועכשיו כשיש לה הזדמנות שנייה לחיים, היא לא מעריכה את מאמציו." "אם תשאל אותי, הוא עיוור וטיפש, ראוי לכל אומללות שהוא מקבל. הקורבן האמיתי כאן היא זו שבחדר הזה. אחרי ששתו ממנה את כל הערך שלה על ידי שני 'אוהבים חסרי מזל' האלה, התאום שלה קיבל את מה שהוא רצה ועכשיו רוצה לגנוב גם את בעלה. האישה המסכנה הזו עומדת להישאר בלי כלום, והיא אפילו לא נראית כאילו היא נלחמת בחזרה." אצבעותיה של איזבלה התכווצו בכעס, אוחזות בחוזקה בקצה המיטה. עיניה האדומות דמעות נצנצו בדמעות מודחקות. לאחר שהאחות החליפה את העירוי שלה, היא סוף סוף נרדמה שוב, רק כדי להתעורר בצהריים מרעב. בטנה נהמה בקול רם. היא לא אכלה ארוחת בוקר, ועכשיו היא הרגישה שהיא יכולה לאכול סוס. תפסה את הטלפון שלה והזמינה אוכל לקחת. לא הרבה אחרי שביצעה את ההזמנה, ניית'ן הופיע במפתיע. עיניו היו אדומות, תערובת של תשישות ומשהו שאיזבלה לא הצליחה לפענח - אשמה? "איזבלה, אני רוצה לשלוח אותך לחו"ל." איזבלה מצמצה בתדהמה. "הנוכחות שלך משפיעה מאוד על מצב הרוח של אחותך. היא צריכה להישאר שמחה למען בריאותה. אז, אני חושב שהכי טוב שתעזבי את הארץ לזמן מה. ברגע שהיא תהיה יציבה, אחזיר אותך. מה את חושבת?" איזבלה בהתה בו בחוסר אמון, שיחת האחיות הקודמת מתנגנת במוחה. זועמת, היא תפסה את המשאף משולחן המיטה שלה והשליכה אותו לעברו. הוא התחמק ממנו ממש בזמן. "ניית'ן היל, אתה מגעיל. אם אתה כל כך אוהב את ויקטוריה, תתגרש ממני ותהיה איתה!" ניית'ן הרים את המשאף והניח אותו בצד לפני שמשך אותה לזרועותיו. "איזבלה, אני יודע שאת נסערת. רק הפעם הזו - תני לי קצת זמן. ברגע שתחזרי, אני מבטיח שאנתק איתה קשר ואתמקד בנו." איזבלה חשה גל של בחילה ודחפה אותו ממנה, והקיאה עליו הכל. היא הביטה בו בזעם וצעקה: "אתה עושה לי בחילה! צא! אני לא רוצה לראות אותך יותר!" אבל ניית'ן רק חיבק אותה חזק יותר, נאנח. "איזבלה, את מקנאה, נכון? אני יודע שאת אוהבת אותי. אבל ויקטוריה היא אחותך; את לא היית רוצה שיקרה לה משהו, נכון?" איזבלה הייתה נסערת מכדי ליצור מילים קוהרנטיות. "לך... פשוט לך... אני לא רוצה לראות אותך..." בסופו של דבר, ניית'ן שחרר אותה. "איזבלה, תאמיני לי, אני לא אנטוש אותך. תחשבי על זה כעל חופשה. אני אחזיר אותך תוך שלושה חודשים לכל היותר." "תעזוב!" צעקה, קולה צרוד. ניית'ן עזב את החדר בחוסר רצון. מותשת, איזבלה התמוטטה חזרה על המיטה, מרוקנת כאילו נלחמה זה עתה בקרב אבוד. --- בחוץ, ניית'ן שאל את הרופא, "למה היא מקיאה כל כך הרבה? קרה משהו?" הרופא השיב, "גברת היל מצוננת ונמצאת תחת לחץ רגשי רב לאחרונה, מה שעלול להעמיס על מערכת העיכול שלה. הקאות אינן דבר חריג. תוודא שהיא אוכלת ארוחות סדירות ומקבלת הרבה מנוחה." רק אז הבין ניית'ן שהוא שכח להביא לה ארוחת בוקר. אשמה הכבידה עליו. נחוש לתקן את המעוות, מיהר להביא לה אוכל, אך כאשר התקרב לחדרה, נתקל בשליח נושא ארוחה ראוותנית. הוא צפה בשליח נכנס ישר לחדרה של איזבלה.