עיניו של נתן התמלאו בבלבול. איזבלה שהוא הכיר פעם הייתה תלויה בו לחלוטין, נסמכת עליו לכל ארוחה. אך עכשיו, היא נראתה מסוגלת לדאוג לעצמה. בתוך חדר בית החולים, איזבלה, אף שהייתה רעבה עד כדי תחושת ריקנות, איבדה את התיאבון כשבהתה במערך המזון שנמסר על ידי עובד הטייק-אוויי. ידה נחה בעדינות על בטנה, סוד הידוע רק לה. מערכת העיכול שלה תמיד הייתה חזקה, מעולם לא רגישה לבחילות ממשהו טריוויאלי כמו הצטננות. זיכרונות מלפני שלושה חודשים צפו ועלו – נתן מתחנן בפניה לתרום כליה לוויקטוריה. באותו לילה, היא התחננה בטיפשות לתשומת לבו. עכשיו, סביר מאוד שחיים חדשים נוצרו ברחמה. חיוך קלוש ומריר חצה את שפתיה החיוורות. הילד הזה לא יכול היה להגיע בזמן גרוע יותר. כשנתן נכנס, איזבלה הביטה החוצה מהחלון, פניה אפרוריים אך קולה יציב ונחוש. "נתן, תוכל להשיג לי כמה כדורי מיפפריסטון?" נתן קפא במקום. הנערה הביישנית שפעם נזהרה סביבו נותנת לו עכשיו פקודות? הוא הסווה את תגובתו. "למה?" "קיבלתי מחזור. יש לי התכווצויות," ענתה איזבלה, כשפנתה לעברו. "בבקשה." מבטו נפל על ידה, שהייתה צמודה לבטן התחתונה שלה. כמעט שלא מרצון, הוא הנהן. "בסדר." כשצפתה בו עוזב, עיניה הבהירות של איזבלה התעננו. נתן יצא מהחדר והתקשר לעוזר שלו. "תקנה כמה כדורי מיפפריסטון ותמסור אותם לבית החולים." בתוך זמן קצר, איזבלה קיבלה בקבוק שלם של כדורים, באדיבות העוזר. באותו לילה, מסדרונות בית החולים היו שקטים באופן מצמרר. בחדרה של ויקטוריה, נתן ניחם אותה בעדינות. "ויקטוריה, חייך הושגו בעמל רב. את חייבת להוקיר אותם. בלי התנהגות פזיזה יותר." ויקטוריה, חיוורת ושברירית, אחזה בידו בחוזקה. למרות מצבה המוחלש, אהבה קרנה ממנה. "נתן, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך... בלעדיך, לחיים אין משמעות. אז, אתה לא יכול לעזוב אותי." "בסדר," הרגיע אותה. "אני תמיד אשאר לצידך. את רק צריכה להחלים במהירות." בינתיים, בחדר אחר, איזבלה התכרבלה על מיטתה, בוהה בתקרה הריקה. היא חשה ריקנות בתוך גופה, כאב ששיקף את נשמתה. דמעות, חמות ושקטות, זלגו מזוויות עיניה. כשכיסוי המיטה שלה הוכתם באדום מדם, היא עצמה את עיניה, דמעה בודדת זולגת על לחייה. זה לא היה צער אלא הקלה. סוף סוף היא הייתה חופשייה. לה ולנתן לא היו קשרים נוספים. למחרת, העוזר של נתן הגיע עם המזוודות של איזבלה, הדרכון שלה וכרטיס אשראי. "גברת," גמגם העוזר, "הנשיא סידר הכל. הטיסה שלך בשעה 7 בבוקר." איזבלה, חלשה ועייפה, בקושי הצליחה לדבר. "הוא לא בא להיפרד ממני?" "לאחותך הייתה התקפה אתמול בלילה," הסביר העוזר במבוכה. "הנשיא לא יכול היה לעזוב אותה." תגובתה של איזבלה הייתה נטולת אכזבה, כאילו ציפתה לזה כל הזמן. "אני מבינה." העוזר מסר לה את הכרטיס. "זה דמי המחייה שלך. הנשיא יבוא להחזיר אותך בעוד שלושה חודשים. הוא גם סידר מישהו שידאג לך בחו"ל..." אבל איזבלה סירבה לכרטיס. נאבקת לעמוד על רגליה, היא לבשה בכוונה את הבגדים הישנים שהביאה למשפחת היל לפני ארבע שנים. אורזת את בגדיה החדשים ואת המזוודות בידיו של העוזר, היא יצאה, גבה זקוף, מבלי להביט לאחור. "גברת, מה את עושה?" העוזר היה המום. קולה של איזבלה היה חלוש אך נחוש. "אני לא צריכה שום דבר אחר. פשוט תזרוק את זה." העוזר היה המום. "גברת, לפחות תיקחי את הכרטיס," התעקש. בחוסר רצון, איזבלה לקחה אותו. בשדה התעופה הבינלאומי, העוזר ליווה אותה למחסום הביטחוני. "גברת, אני יכול ללוות אותך רק עד כאן. בבקשה תשמרי על עצמך." בהתעלמות ממנו, איזבלה זזה במהירות, כאילו להוטה להשאיר הכל מאחור. אבל לפני שנעלמה במחסום, היא עשתה משהו מזעזע: היא זרקה את כרטיס האשראי לפח. העוזר קפא. באותו רגע, הוא הבין שהיא מנתקת קשרים. היא הגיעה לנקודת השבירה שלה, זיהתה את מקומה בלבו של נתן, והייתה נחושה בדעתה לעזוב את עולמו לתמיד. בחזרה בווילה של משפחת היל, נתן חזר הביתה מותש לאחר שבילה את רוב היום בניחום ויקטוריה. העוזר חיכה לו, עם המזוודות. המראה הזה גרם להבעתו של נתן להחשיך מיד. "מה קורה? לא אמרתי לה לעזוב מיד? למה המזוודות שלה עדיין כאן?" "היא כבר הלכה," הרגיע אותו העוזר. נתן בחן את העוזר בחשדנות. "אז מה זה?" "היא לא רצתה את הדברים האלה," הסביר העוזר בעצבנות. לרגע קצר, נתן חש דקירה בחזה, אי נוחות בלתי מוסברת. אבל הוא דחה את זה במהירות. "היא לא לקחה את הבגדים הישנים כי היא מתכננת לקנות חדשים עם הכסף שנתתי לה." הוא לעג. "ארבע שנים של מותרות, וגידלתי אותה למישהי בזבזנית." אבל העוזר שפך מים קרים על התיאוריה שלו. "נשיא, היא זרקה את כרטיס האשראי לפח אחרי שעברה במחסום." הבעתו של נתן קפאה, פניו דומים לפסל סדוק. לאחר שתיקה ארוכה, הוא צחק במרירות. "היא עושה לי דווקא? כועסת שהזנחתי אותה? הממפ, כשהיא תירגע, אני אחזיר אותה." "מי נתן לה את האומץ לאתגר אותי?" עוזרת הבית, משרתת משפחתית ותיקה, התערבה בהערה שנונה. "אדוני, לגברת בדיוק הייתה ניתוח. לשלוח אותה לחו"ל עכשיו עלול לגרום לה לנטור לך טינה. אתה לא מודאג?" עוזרת הבית חיבבה את איזבלה, מצאה אותה עדינה ומתחשבת, מעולם לא גרמה לצוות בעיות. הבעתו של נתן נותרה בלתי ניתנת לקריאה. דבריה של עוזרת הבית הדהדו במוחו.