נתן דיבר בביטחון, "היא לא יכולה לשרוד בלעדיי. רק תחכו, זה אפילו לא ייקח שבוע עד שהיא תבין כמה היא צריכה אותי ותיצור איתי קשר בעצמה." עוזרת הבית הנידה בראשה נאנחת. "אתה מנצל את האהבה שלה אליך, אדוני הצעיר. אבל לא כולם יחכו לך שתתעשת." נתן שקע על הספה, חש מותש. "זו הפעם האחרונה." --- **בארץ זרה** אחרי שירדה מהמטוס, איזבלה לא עזבה את שדה התעופה. במקום זאת, היא קנתה כרטיסים לעיר אחרת. היא נדדה בכמה מקומות לפני שהגיעה סוף סוף למילאנו, איטליה. עומדת ברחובות הלא מוכרים, מוקפת בזרים עם עור חיוור ושיער מתולתל, תחושת בדידות עמוקה אפפה אותה. בלי כסף על שמה, איזבלה מצאה מסעדה סמוכה שבה שטפה כלים ועשתה עבודות מזדמנות תמורת שכר זעום. ללינה, היא בילתה את הלילות בשינה על ספסלים בשדה התעופה עד ששולם שכרה. בהתאוששות מניתוח ומפלה, היא העבידה את עצמה יתר על המידה, לעתים קרובות עד כדי תשישות. הפצעים שלה הזדהמו שוב ושוב, והיא כמעט התעלפה כמה פעמים בזמן העבודה. מודאג לבריאותה, בעל המסעדה פיטר אותה בסופו של דבר בתירוץ מנומס. מובטלת וחסרת פרוטה, איזבלה השקיעה את שכרה הנותר בחיפושיה אחר עבודה חדשה. כדי להחמיר את המצב, המקום שבו ישנה נתפס על ידי קבוצת עבריינים. כשניסתה להחזיר את חפציה, מבטיהם הטורפים גרמו לה לברוח בפחד, כשהיא נוטשת את המזוודות שלה. יושבת בצד הדרך, היא פרצה בבכי. אבל אחרי שבכתה, היא ניגבה את דמעותיה וחייכה במרירות. לפני שנתן מצא אותה לפני ארבע שנים, היא לא הייתה סתם קבצנית חסרת פרוטה בלי כלום? נחושה לשרוד, איזבלה החלה לחפש מזון בפחי אשפה, בדומה לחסרי הבית האחרים. במקרה, היא מצאה ארנק יקר ערך באשפה. גנב גנב מזומנים מאישה עשירה והשליך את הארנק, שהכיל מסמכים חשובים. מכירה בחומר היוקרתי של הארנק, איזבלה הבינה שהוא חייב להיות בעל ערך סנטימנטלי רב עבור בעליו. מתוך לב טוב, היא החזירה אותו לכתובת הרשומה בתעודה המזהה שבפנים. הבעלים חשדה בתחילה באיזבלה. איזבלה משכה בכתפיה ואמרה ברוגע, "לא גנבתי את זה, אני נשבעת. הייתי פשוט רעבה מדי ומצאתי את זה בזמן שחיפשתי אוכל." לאחר הפסקה, היא הוסיפה, "זיהיתי את החומר - זה מהדור הראשון של תיקי היוקרה של מאסטר יסמין, אחד מתשעה בלבד בעולם. חשבתי שזה בטח אומר לך הרבה, אז החזרתי אותו." האישה הייתה נדהמת. "עכשיו אני מאמינה שאת בטח נסיכה אבודה בין פשוטי העם." איזבלה צחקה במרירות. "את טועה. אני סתם בחורה ענייה שנולדה בשכונות העוני." כשפנתה ללכת, האישה אחזה בידה. "גברת, לא משנה מה, החזרת לי את המתנה של בעלי המנוח, ואני חייבת לפצות אותך. מה את צריכה? רק תגידי לי." איזבלה השיבה, "אין צורך." האישה קימטה את מצחה, נבוכה. "אבל את נראית בבירור כמו מישהי שזקוקה לעזרה." איזבלה הודתה, "אני צריכה כסף, הרבה ממנו. אבל יותר מזה, אני צריכה אהבה... ואת לא יכולה לספק לי את זה." האישה היססה לפני שהציעה, "אני יכולה לפחות לתת לך עבודה. היית רוצה לעבוד כתופרת?" ניצוץ של תקווה הבהב בעיניה של איזבלה. "מה אמרת?" "אני יכולה להמליץ עלייך למפעל כתופרת." בלי היסוס, איזבלה חיבקה אותה. "תודה לך. אני אשמח לעבודה הזאת." בעבר, איזבלה בילתה את ימיה כאישה צייתנית, גיהצה בגדים לכל אחד במשפחת היל. היא לא יכלה לסבול לראות פגמים בבגדים היקרים והייתה מתקנת אותם בעצמה בקפידה. עם הזמן, היא חידדה את כישוריה ופיתחה עניין עמוק בתעשיית האופנה. המעסיקה החדשה שלה, אישה מבוגרת וחביבה, לא שפטה את הופעתה המרופטת. במקום זאת, היא העניקה לאיזבלה טיפול מיוחד, וסיפקה לה חדר קטן לנוח בו ושעות עבודה גמישות. אסירת תודה על טוב ליבה, איזבלה עבדה ללא לאות כדי לבטא את הכרת התודה שלה. המעסיקה התחבבה יותר ויותר על הנערה העמידה והחלה לחקור על הרקע שלה. "בלה, למה באת למילאנו? אין לך אף אחד כאן, את לא מדברת את השפה, והחיים בטח כל כך קשים." מרימה מבט, מבטה של איזבלה כאילו חדר דרך מרקם הזמן. היא ענתה בנחישות מלנכולית, "באתי לכאן לחכות - למישהו, לישועה, ולהזדמנות להיוולד מחדש." לא משנה כמה זה היה מר או מתיש, היא לא יכלה לוותר. המעסיקה שלה עודדה אותה, "איזבלה, את כל כך מוכשרת בידיים שלך ונראה שיש לך כישרון טבעי לעיצוב אופנה. שקלת לחזור לבית הספר? עם תואר בעיצוב אופנה, יהיה לך עתיד מזהיר." איזבלה הרהרה לעומק. ההבדל בינה לבין ויקטוריה תמיד היה בולט: בעוד ויקטוריה לא הייתה יפה כמוה, היה לה השכלה יוקרתית שזיכתה אותה בכבוד. לעומת זאת, חוסר תואר פורמלי של איזבלה הפך אותה ללא משמעותית בעיניהם - סתם אביזר, לא ראויה לכבוד או להכרה. האהבה והמסירות שלה נרמסו בלי לחשוב פעמיים. נחושה להשתנות, איזבלה שאלה מיד את המעסיקה שלה על תהליך ההרשמה לבית הספר. אם היא ניתקה את הקשרים עם נתן וויקטוריה, היא החליטה לחיות למען עצמה הפעם. הפעם, היא תזרח על במה גדולה ותצווה על כבודם של כל הסובבים אותה. איזבלה השקיעה את עצמה בלימודיה, והתכוננה בחריצות להגיש מועמדות לאקדמיית האופנה המובילה במילאנו בשנה הקרובה. --- **חודש לאחר מכן, בבירה** נתן היה עסוק בחודש האחרון, וסלל ללא לאות את הדרך לקריירה של ויקטוריה. הוא דחף אותה לאור הזרקורים של עולם האופנה, והכתיר אותה כמלכת הסטייל. מאמציו היו ניסיון לנחם את נשמתה השבורה, ולהבטיח שהיא תמצא שמחה בהצלחה מקצועית גם אם חיי האהבה שלה נפגעו. בריאותה ורוחה של ויקטוריה השתפרו במהירות תחת הטיפול המסור של נתן. ביום הפתיחה הגדול של החברה של ויקטוריה, נתן הזמין חברים משפיעים רבים לחגוג את הישגיה. מסירותו ודאגתו לוויקטוריה היו ניכרים, והתחרו באלה של בעל מסור. תצוגת חיבה זו הציתה קנאה בחברתה של איזבלה, מדיסון, שלא יכלה להתאפק מלציין את האדם היחיד שנעדר מהחגיגות. "ויקטוריה, ביום חשוב כזה, למה איזבלה לא כאן כדי לחגוג איתך?" החדר השוקק חיים השתרר שקט.