פרק ראשון
בבית משפחת ג'יימס.
"האקט, מתי אתה חוזר? יש לי משהו לספר לך." פניה של ולריה שארפ האירו בחיוך מתוק כשהיא הביטה במקלון בדיקת ההיריון שבידה.
בצדו השני של הטלפון, קול גברי ענה בטון עמוק, "אני כבר חזרתי. אני בסלון."
"באמת? אז אני יורדת," אמרה וניתקה את הטלפון, ממהרת לצאת מחדר השינה עם מקלון בדיקת ההיריון, להוטה לחלוק את החדשות הטובות עם הגבר.
ולריה מיהרה לרדת במדרגות, אך לפתע נזכרה שהיא בהריון, מה שגרם לה להאט את קצב הליכתה. היא אחזה בחוזקה במקלון בדיקת ההיריון שבידה, תוהה מה תהיה הבעתו של האקט ג'יימס כשיגלה.
ולריה הייתה באמצע המדרגות כשראתה שתי דמויות עומדות בסלון למטה. זה היה האקט עם אישה חושנית.
ולריה עצרה לאט במקומה, אוחזת במעקה המדרגות בידה הימנית, ליבה שוקע.
האקט והאישה הזו התנהגו באינטימיות רבה, כמו זוג מאוהב.
חיוכה של ולריה קפא מיד, מוחה בתוהו ובוהו, ורגליה הרגישו כבדות כאבנים כשהיא ירדה במדרגות.
"האקט..."
ולריה הגיעה לסלון בקושי רב, אך הגבר קטע אותה בקרירות לפני שהספיקה לומר דבר. "היא בהריון. בואי נתגרש."
"מה?"
זה היה כל כך ישיר, כל כך חסר סבלנות, בדיוק כמו שולריה הייתה חסרת סבלנות לחלוק את החדשות על הריונה.
האישה אחזה בזרועו של האקט בחיבה וחייכה, ואמרה ברכות, "גברת ג'יימס, מצטערת על כך, אבל אני מניחה שאת צריכה לפנות את מקומך עכשיו."
ולריה בהתה באישה בידוק, מבטה עמום, עיניה מלאות ערפל, ליבה נקרע לגזרים לאט לאט.
ולריה אחזה בחוזקה במקלון בדיקת ההיריון והושיטה לו אותו. ואז, שאלה, "מה עם הילד שלנו? למה אתה כל כך חסר לב?"
האקט הביט בקרירות בשני הפסים על מקלון בדיקת ההיריון ולעג. "זה בלתי אפשרי. אפילו לא נגעתי בך מעולם. אל תנסי לרמות אותי עם זה."
אם בארון ג'יימס לא היה חולה אנוש באותה תקופה ומאיים על האקט להתחתן עם ולריה, האקט לעולם לא היה מתחתן איתה.
מי היה יודע שאחרי שהוא התחתן עם ולריה, בארון יחלים בדרך נס?
לפעמים, האקט אפילו חשד שולריה ובארון קשרו קשר וביימו הצגה כדי לאלץ אותו להתחתן.
דבריו הרחיבו את עיניה של ולריה. הלם נכתב על פניה כשהיא הגיבה בקול רם, "נגעת בי! השתכרת בחגיגת החברה בפעם האחרונה..."
"חגיגת החברה נערכה מחוץ לעיר. אפילו לא היית איתי! איך יכולתי לישון איתך, ולריה? תהיי מתורבתת, בסדר? את יודעת שאני לא סובל נשים נצמדות."
האקט היה חסר לב עד הקצה, עיניו חשפו חוסר סבלנות.
"אני..."
ולריה רצתה לומר משהו, אבל כשראתה את גישתו, היא לא רצתה להסביר דבר יותר.
"נו טוב..." היא מלמלה בליבה. "אין טעם לומר שום דבר לסוג הזה של נבל שנוטש את אשתו וילדו."
"גברת ג'יימס, את צריכה להתגרש. האקט לא אוהב אותך, ולמשוך את זה הלאה זה חסר טעם."
האישה נשענה בגנדרנות על כתפו של האקט, חיוכה המנצח כמו הכרזת ניצחון.
ולריה נשמה עמוק, מדכאת את הכאב בחזה, והביטה בגבר שלפניה. "אז בואו נתגרש. אתה יכול להחליט מתי להמשיך בהליכים, ואני אהיה מוכנה בכל עת."
לאחר שאמרה זאת, היא עזבה את הווילה מבלי להביט לאחור.
כשולריה הסתובבה, דמעות עלו בעיניה. היא מעולם לא רצתה לראות את האיש הזה שוב.
הפתעה קלה הבהקה על פניו הנאות של האקט. הוא לא ציפה שהיא תסכים כל כך מהר. האם היא לא הצליחה להתמודד עם ההתרגשות?
הוא חשב שולריה תהיה חמדנית לעושר ותהילה ולעולם לא תוותר על מעמדה כאשתו.
אחרי הכל, ולריה באה ממשפחה ענייה לפני שהתחתנה עם משפחת ג'יימס.
"וואו! האקט, אשתך הסכימה להתגרש! אז מתי אתה הולך להתחתן איתי ולהביא אותי הביתה?" האישה נראתה מצפה.
האקט דחף את האישה ממנו, עיניו מלאות גועל. "זה בלתי אפשרי. גם אם כל הנשים בעולם ימותו, לעולם לא אתחתן איתך."
האישה קפאה, ברור שלא הצליחה לקבל את השינוי בגישתו.
"האקט, למה אתה אומר את זה? אני נושאת את הילד שלך, אני..." היא התחילה לומר.
"תשתקי! את חושבת שאני לא יודע של מי הילד שאת נושאת? הסתלקי מפה!" האקט צעק על האישה, ואז הסתובב ועלה במדרגות.
איך הוא יכול לתת לאישה כזו לשאת את ילדו? זה היה מגוחך.
לאחר שעזבה את הווילה, ולריה פנתה ישירות לבית החולים ועברה סדרת בדיקות, כשהיא מתכוננת לקבוע תור להפלה.
"גברת שארפ, את כבר שבעה שבועות בהריון עם הריון תוך רחמי. כבר יש דופק עוברי ועובר. האם את בטוחה שאת רוצה להמשיך בהפלה?" שאלה הרופאה.
ולריה הביטה בבטנה ונגעה בה בעדינות.
"מותק, אני מצטערת," היא התנצלה בליבה. "אני לא יכולה להביא אותך לעולם הזה."
ולריה הנהנה בנחישות ואמרה, "כן, אנא עזרי לי לתאם את הניתוח בהקדם האפשרי."
הרופאה מילאה בקרירות את טופס הניתוח. דבר כזה היה נפוץ. עם נשים שמגיעות להפלות כל יום, שום דבר לא היה מפתיע.
"תבואי לניתוח מחר, ותזכרי לצום," אמרה הרופאה.
"בטח, תודה," ענתה ולריה.
ולריה עזבה את משרדה של הרופאה עם הטופס בידה.
בדיוק כשעזבה את בית החולים, היא קיבלה שיחה מסבו של האקט, בארון. לאחר היסוס קל, היא החליטה לענות לשיחה.
"שלום, מר בארון."
"ולריה, בואי לארוחת ערב אצלי הערב. ביקשתי מהמטבח להכין את המאכלים האהובים עליך, והאקט גם יחזור," אמר בארון.
בידיעה שהיחסים של ולריה והאקט כזוג תמיד היו קרים, בארון יצר בכוונה את ההזדמנות הזו עבורם.
ולריה רצתה להמציא תירוץ. "מר ג'יימס, יש לי משהו לעשות הערב..."
"אה, אני מבין. שניכם עבדתם עלי. לא אכפת לי. שניכם צריכים לחזור ולאכול איתי ארוחת ערב. זה סופי," אמר בארון ואז ניתק את הטלפון מבלי לאפשר לה להתווכח.
ולריה בהתה בשיחה המסתיימת בטלפון שלה, שקועה במחשבות.
אלמלא התעקשותו של בארון, היא והאקט לעולם לא היו מתחתנים. היא עדיין לא הבינה מדוע בארון התעקש על נישואיהם.
בערב, כשהלילה ירד, העיר כולה כוסתה בסצנת לילה שוקקת.
ולריה לקחה מונית חזרה לאחוזה הישנה כדי לבקר בפעם האחרונה, בידיעה שאולי לא תהיה הזדמנות נוספת.
המשרת הבחין בה מיד וניגש בשמחה. "גברת, סוף סוף חזרת. מר ג'יימס חיכה לך."
"ארנסט, אני מצטערת שחזרתי מאוחר." היא חייכה בחולשה.
"זה בסדר, כל עוד חזרת. מר ג'יימס דאג שלא תחזרי," ענה ארנסט.
ולריה עשתה את דרכה לחדר האוכל וגילתה שהאקט כבר יושב שם, אפילו לא מסתכל עליה.
רק בארון קם לקבל את פניה. "ולריה, בואי לשבת כאן מהר. האוכל מתקרר."
ולריה ניגשה, כשהיא מתכוונת לשבת ליד בארון, אבל בארון בכוח הושיב אותה ליד האקט.
"שניכם צריכים לשבת ביחד. עכשיו, בואו נאכל," אמר בארון, ונראה מרוצה כשצפה בהם יושבים ביחד.
האקט עדיין לא טרח להסתכל על ולריה לידו והתחיל לאכול את הארוחה שלו.
