בכנות, לא הצלחתי לעצום עין אפילו לרגע. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אותו יום, לפני שבע שנים, כשפגשתי את ג'וליאן ואת אבי. היה זה חורף, והרגע איבדתי את אמי. בודדה בעולם, חשבתי שלא נותר לי דבר בשום מקום. אך כמו קרן אור, הם הופיעו בחיי והאירו את האפלה שהייתי שרויה בה.
ההיזכרות בכך מציפה בי רגשות סותרים שקשה להתעלם מהם.
במובן מסוים, ההתעסקות החוזרת ונשנית בכך הצילה אותי מלחשוב על האופן שבו ליבי דואב. ג
















