אני קופא על מקומי, נועץ מבט בדלת – בדמותו של החבר הכי טוב שלי העומד שם, מביט בי בתמימות כמעט. ואני מצטמרר, שם לב איך הוא נכנס למשרד ואומר: "התגעגעתי לשניכם."
דקירת אשמה חולפת בחזי, חותכת, משסעת.
"מייק..." קולי בוגד בי, ואני קומץ את ידיי לאגרופים, ואז מכריח את עצמי לחייך בעוד הוא מתקרב ואנג'לי מתרחקת ממני, פוסעת בצעדים גדולים...
פי מתמלא מרירות.
לעזאזל.
"היי, מתוקה." מייק ניגש אליה, מושך אותה לחיבו
















