לאורך כל הדרך לדירה שלנו, ג'וליאן נהג בדממה. תנועת המכונית הגבירה את הבחילה שלי, אך נאבקתי לשלוט בתחושת החולי הזו. בהליכה בלובי, בעלייה במעלית – ג'וליאן לא הוציא מילה מפיו. וכשאנחנו נכנסים למסדרון הקטן בקומה שלנו, אני קופאת במקומי, לא בטוחה מה לעשות הלאה.
ג'וליאן ניגש לדלת שלו מבלי להתייחס לחוסר ההחלטה שלי ופותח אותה לרווחה, משלב את ידיו מבלי להיכנס. עיניי המפוחדות פוגשות את שלו, וכשהוא מסמן בראשו
















