ג'וליאן רוכן מעליי, משעין את ידו על הקיר לצד ראשי. אני נושאת את עיניי, בוחנת את פניו בריכוז. "מה אתה עושה?" אני מתעקשת, שואלת לאט. אבל הוא לא אומר דבר, רק דוחק את ברכו בין ירכיי, מכריח אותן לפנות מקום כדי שתוכל להתאים ביניהן. קצב הלב שלי מתגבר — נעשה כל כך מהיר שהוא עומד לקרוע את בית החזה שלי. הוא היה מרוחק כל היום. אני יודעת ששיחת הטלפון מאבי הטרידה אותו עמוקות, ונתתי לו את המרחב לו הוא זקוק. אבל