עד שאני חוזרת למסעדה, היא כבר כמעט ריקה, אם כי ישנם כמה שולחנות תפוסים על ידי אנשים שלא מתעניינים בנוכחותי, או בעיניי הדומעות והנפוחות. זו בהחלט הקלה, כי זה בדיוק מה שאני רוצה – להיעלם.
אבל העצב שלי לא נעלם מעיניו של טיילר, שמיד מתרחק מהדלפק וצועד לקראתי. אני מושכת באפי, מייבשת את ריסיי בכפות ידיי, נכנסת בצעדים קצרים וכושלים. והדבר הבא שאני יודעת הוא שהוא כבר מולי, אוחז בזרועותיי בחיבה, תומך בגופי
















