רין היא הסתובבה במסיבת האירוסין של וויל ואנאבל כאוות נפשה, ודיברה עם כל מי שבירך אותה לשלום. היא הגיעה להכרה שלאחר שחתמה על מסמכי הגירושין שלה ושל קלווין, ונישואיהם הסתיימו, היא כבר לא צריכה לעמוד לצד קלווין, בכל רגע ורגע של הלילה, ולגלם את האישה האוהבת שהוא ביקש ממנה לגלם, והיא קיבלה על עצמה את התפקיד לפני שלוש שנים, אז היא בחרה שלא לעשות זאת. למרות שהוא הגיע למסיבה וניגש אליה מיד כפי שהוא בדרך כלל היה עושה, כשהם הגיעו לכל אירוע בנפרד, היא ידעה שהוא עשה את מה שהוא תמיד עשה בשלוש השנים האחרונות, נכנס לתפקיד שהוא נתן לעצמו בלי לחשוב פעמיים בכלל. הוא הניח זרוע סביב מותניה והניח את ידו על ירכה. תצוגה מלאה של היותם בעל ואישה לעיני כולם. רק שהם כבר לא היו כאלה. היא קיבלה בדוא"ל עותק חתום של מסמכי הגירושין עוד לפני שעזבה את הבית כדי להגיע למסיבת האירוסין של וויל ואנאבל יחד עם המכתב מהשופט המציין את תאריך הסדר הגירושין; הכל נגמר ונסגר. ההזמנה למסיבה הזו הייתה על המקרר בביתה, והיא כמעט שכחה ממנה. היא קראה אותה כשלקחה משקה מהמקרר הבוקר אחרי שחזרה ממשרדו של קלווין, והיא אפילו התווכחה עם עצמה אם להשתתף הערב, אבל היא הייתה ממוענת לשניהם. היא גם חיבבה את אנאבל, והן שתו קפה פעמיים בשבוע, לפעמים ארוחת ערב. אז למה היא צריכה להיות מנועה מלראות את חברתה שמחה במסיבת האירוסין שלה? רק כדי לתת לקלווין להיות נוח ולא לראות אותה יותר. המסיבה הזו הייתה גדולה והתקיימה בדירת הפנטהאוז של וויל, שהייתה גדולה ויוקרתית בדיוק כמו של קלווין, כך שהם יכולים מבחינה טכנית פשוט ללכת לכיוונים שונים וכנראה לא להיתקל זה בזה כלל. וויל, היא ידעה, לא רצה בית או חצר, והדירה שלו הייתה קרובה למשרד שלו ולבית המשפט. אנאבל לא נראתה כאילו אכפת לה גם, למרות שלדירה הזו היו ארבעה חדרי שינה; למתי שהם ירצו להקים משפחה. היא יכלה להרגיש עיניים עליה כשהיא הסתובבה במסיבה לבדה. זה היה די מעצבן לדעת שהוא עוקב אחריה, כשהוא זה שרצה את הגירושין. היא לא עקבה אחריו, והראתה לו שהיא מצייתת לגירושין שלהם. בשלב מסוים, אנאבל נשענה עליה ושילבה זרוע בזרועה, בדומה מאוד למה שהיא עשתה עם קלווין קודם לכן, ופטפטה אליה בשקט, "מה הוא עשה?" הן עמדו על המרפסת, לשם היא הלכה כדי לברוח מהתחושה של מבטו של קלווין עליה וכדי לקבל קצת אוויר צח. "זו תצפית ממש נחמדה." רין חייכה אליה. "כל כך גרוע הא? הוא..." "זה לא משנה, אנאבל, זה הלילה שלך ושל וויל," היא חייכה אליה. "תיהני ואל תדאגי לשום דבר שאינו את וויל. ככה אמורה להיות מסיבת אירוסין. עכשיו פתחת את המתנה שהבאתי לך?" "עדיין לא," אנאבל חייכה. "אנחנו יכולים לעשות מתנות עכשיו," היא אמרה, ומשכה את רין חזרה פנימה, והיא הרגישה את זה מיד, ברגע שהן חצו את דלתות המרפסת, את עיניו של קלווין עליה. היא התעלמה מזה כשאנאבל דחפה אותה לעבר כיסא ואמרה לכולם שהגיע הזמן לפתוח את המתנות. היא התיישבה על משענת של כיסא ולתסכולה, מצאה את קלווין עומד ממש מאחוריה רגע אחרי. פיו נגע באוזנה בעדינות. "את לא צריכה להיות כל כך מוטרדת בבירור, זה לא הולם אותך," הוא מלמל. לסתה התהדקה, והיא תהתה מה לעזאזל גרם לו לחשוב שזה בסדר להיות כל כך קרוב אליה. היא הפנתה את פניה לשלו, והיא הייתה במרחק סנטימטר בלבד, והיא שמעה את אנאבל קוראת "נשק את הילדה, היא תסלח לך." חצי צחוק ברח ממנה, כשהיא בוהה ישר בו, כמעט בחוצפה. זה היה הדבר הכי מצחיק שהיא שמעה אי פעם ברגע זה, למרות שכאב נגע בליבה באותו הזמן. כי הוא לעולם לא, היא הפנתה את פניה ממנו ונענעה בראשה לאנאבל. "תפתחי כבר את המתנות שלך." היא אמרה והתעלמה מנוכחותו של קלווין ממש שם מאחוריה. רין רצתה לומר לו לא לגעת בה. כשידו נפלה על זרועה החשופה בליטוף רך, הוא עמד לשחק את הבעל האוהב והמסור כל הלילה, כך נראה, ואם היא הייתה קמה ברגע זה והולכת ממנו, או דוחפת את ידו, כולם בחדר הזה היו יודעים שהם בעצם רבים. זה לא היה משהו שהותר בחוזה הנישואין שלהם, שבעצם הסתיים רק כשהגירושין הסתיימו; זה קבע שאסור לעשות סצנה שתיחשב ללא הולמת בציבור. אז שוב, הם היו גרושים, הניירת הושלמה וכל מה שהם חיכו לו היה תקופת הצינון, כביכול. עיניה נעות אל ידו על זרועה כשאצבעותיו מלטפות אותן בעדינות כמו תמיד. האם זה באמת משנה מה מישהו חושב יותר? כולם יגלו מספיק בקרוב. "אל תעשי את זה." פיו פגע באוזנה במלמול רך. "בואי לא נהרוס את המסיבה עכשיו." היא קמה כמה דקות לאחר מכן, היו הרבה מתנות לפתוח, ופנתה לשירותים. היא עמדה שם ובהתה בהשתקפותה. לא היה חיוך על פניה, והיא בעצם נראתה נסערת, היא הבינה. 'את יכולה לעשות את זה.' היא מלמלה לעצמה. 'זה לא שונה מהפעמים המגושמות הראשונות האלה שעמדת לידו, לא בטוחה לגבי היותך על זרועו. תתאפסי.' היא יישרה את כתפיה וחזרה לשם, התיישבה ממש מול קלווין וחייכה. היא למדה איך להיראות מאושרת, לפני זמן רב כשהיא לא הייתה. עכשיו היה הזמן למשוך את זה שוב. אנאבל הגיעה למתנה שלה וקראה את הכרטיס בקול רם לכולם, ואז היססה קצת בסוף ואז אמרה 'ממרין וקלווין.' למרות שרין ידעה ששמו לא היה על הכרטיס הזה. היא גם ראתה את וויל מסתכל ישר עליה, והיא חייכה ישר אליו. הוא יכול היה לראות ששמו של קלווין לא היה שם, הוא אפילו היה יודע למה היא לא שמה אותו שם, למרות שאנאבל לא הייתה יודעת. מרין כתבה את זה רק היום, מילים מקסימות על כמה שהם הולכים להיות מאושרים, וחתמה על זה מרין, השאירה את שם המשפחה שלה גם כן כמו קלווין, כשבדרך כלל היא הייתה כותבת מרין וקלווין ריבס. היא צפתה באנאבל פותחת את המתנה וראתה את עיניה נדלקות. "איך השגת את זה? זה כבר נמכר. לא הצלחתי להשיג עותק בשום מקום." זה היה הכריכה הקשה האחרונה של ספרה החדש, אור וחושך מלידה, רומן פנטזיה, הראשון בסדרת שלושת הספרים שלה שעתיד לצאת. "תפתחי את זה," אמרה רין. "לא, לא יכולת." אנאבל פתחה את הכריכה, וידה כיסתה את פיה והיא הביטה למעלה אל וויל. הוא חייך אליה וקרא את המילים שאנאבל לא הצליחה להוציא. 'אירוסין שמחים אנאבל וויליאם. תנו לאהבה שלכם לזרוח זה לזה תמיד, התעמקו בתשוקה שלכם וצרו לעצמכם חיים שמחים ואוהבים, עם הרבה זיכרונות חושניים ולוהטים, מרילין רידלי.' "איך?" אנאבל סוף סוף הצליחה להוציא. "יש לי את הדרכים שלי... ולא, זה לא היה קלווין," היא אמרה, ומוודאת שאלה בחדר לא יחשבו שהוא עשה את זה. "פגשתי אותה לפני כמה ימים, הכרתי אותה מהקולג', התקשרתי ואמרתי לה שאת מעריצה ענקית, והיא נתנה לי את זה מהמלאי האישי שלה." "זה היה שלה, זה היה של מרילין רידלי?" אנאבל הפנתה את עיניה אל הספר. "אני לעולם לא אקפל דף." "ספרים נועדו להיקרא, לא לאסוף אבק. אני בטוחה שהיא הייתה רוצה שתקראי את זה." היא הושיטה יד והקישה על החלק התחתון של הדף, וממש שם בכתב יד קטן היו המילים 'תקראי אותי, מ.ר.' אנאבל חיבקה אותה בחוזקה. "אני אוהבת את זה, ואני לא מאמינה שאת מכירה אותה." היא משכה בכתפיה. "זה עולם קטן לפעמים. אל תשאל. אני לא אקח אותך לפגוש אותה. היא לא עושה את זה, קצת מתבודדת. חיה לבד ורחוק מהעולם." רין אמרה לילה טוב שעה לאחר מכן גם לאנאבל וגם לויל ויצאה מהדירה אל המסדרון, ואנחה מעט לעצמה. סוף סוף, היא הייתה רחוקה מקו הראייה של קלווין. היא ניגשה למעלית ולחצה על הכפתור, רק כדי לשמוע את הדלת נפתחת ונסגרת וקלווין אומר, "את לא צריכה לעזוב בלעדיי, זה קצת גס רוח." "למה? הגענו בנפרד, תישאר כאן. זה לא כאילו הם לא יודעים שאתה גר כאן בעיר ואני גרה במרחק שעה... זה לא יוצא דופן שאני עוזבת לפני שאתה עוזב." וזה לא היה. "לא, אבל אני תמיד מלווה אותך החוצה. אפילו לא אמרת לי שאת עוזבת," הוא מלמל. "אני צריכה לעשות את זה יותר?" היא הביטה ישר עליו. היא מעולם לא שמעה אותו ממלמל אליה ככה קודם לכן. זה היה חדש לה. "חשבתי שאנחנו..." הוא הידק את ידו סביב זרועה, והוא משך אותה הרחק מהדלת לדירה של וויל לפני שהיא הספיקה להוציא את המילה 'גרושים'. משך אותה כל הדרך לתוך חדר המדרגות וטרק את הדלת. ואז הסתובב והביט בה. "אני לא רוצה שתצייני את זה בפומבי, זה לא לידיעת הציבור, רין. זה גם לא יוכרז כרגע."