שרון לא ציפתה שאביה ישאיר לה משהו. לפני חמש שנים, היא עזבה בבהילות. לאחר שנפרדה מאביה בבית הקברות, היא עזבה מיד את העיר הצפונית, כי המקום כבר לא קיבל אותה. "הבנתי, אני אצור איתך קשר מחר." דוקטור קולינס עדיין היה צריך לטפל בחולים אחרים. לכן, הוא עזב את המקום לאחר שהשאיר את מספר הטלפון שלו. למחרת, שרון וידאה שבטנו של הילד הקטן בסדר לאחר שצרך את התרופה שלו. רק אז היא שלחה אותו לגן הילדים ויצאה לעבודה. ברגע שהגיעה לחברה, היא קיבלה שיחה ממשרד המזכירות. היא זומנה למשרד הנשיא מכיוון שהנשיא זכרי רצה לפגוש אותה. לאחר זמן קצר, שרון הגיעה למשרד הנשיא. סיימון עמד ליד חלון שנמשך מהתקרה עד הרצפה. הוא היה בטלפון עם מישהו אחר. כשראה שהיא הגיעה, הוא סימן לה להתיישב קודם. תוך זמן קצר, הוא סיים את השיחה וניגש אליה. הצללית המתנשאת התיישבה על כיסא המנהלים, שלפה כמה מסמכים שהיו על השולחן והניחה את המסמכים מולה. "זה המבוא של החברה לפרויקט העיר הבלשנית ההררית. תעברי על זה. את תהיי אחראית על העיצוב של הפרויקט הזה." שרון הייתה די המומה. "אני הולכת לעשות את זה לבד?" "למה? את מתקשה?" נראה כאילו הוא חייך כשמבט גבותיו מורם אליה. שרון ענתה במהירות, "לא, תודה על האמון בי, הנשיא זכרי." היא רק התחילה לעבוד, ובכל זאת הוא היה בטוח בה להשאיר לה את כל הפרויקט? "אם קורות החיים שלך אמיתיים, אני לא רואה סיבה שאני לא יכול להאמין ביכולת שלך." נראה שהוא ראה דרך מחשבותיה. שרון הרגישה שהוא מסתכל עליה בעיון, אבל היא לא הצליחה להבין מה עובר לו בראש. "אשתמש במעשים שלי כדי להוכיח את היכולות שלי." היא פלטה חיוך קלוש. באותו רגע, המזכירה נקשה על הדלת כדי להיכנס לחדר לפני שהניחה כרטיס הזמנה לפניו. "הנשיא זכרי, המאסטר הצעיר זכרי שלח מישהו למסור את זה. זה כרטיס הזמנה לנשף ליל יום הנישואין החמישי שלו." שרון לא הצליחה לשלוט בעצמה, ולכן הציצה בכרטיס. 'כרטיס ההזמנה המוזהב הזה באמת בולט לעין.' היא נזכרה ביום שחזרה. היא ראתה שהם הולכים לארגן נשף בלילה ליום הנישואין החמישי שלהם ב-26. היום הנוכחי הוא ה-26. היא הדחיקה את הרגשות ששכנו בתוכה, הרימה את המסמכים ועזבה את משרד הנשיא. שרון קבעה פגישה עם דוקטור קולינס. לכן, היא יצאה מיד לבית החולים לאחר העבודה. במשרדו, דוקטור קולינס הניח קופסה שחורה מול שרון. "אביך ביקש ממני למסור לך את זה." שרון קיבלה את זה בשתי ידיה. "תודה." היא פתחה את הקופסה בתחושה חשדנית. היה שם ירקן שקוף ומבריק. היא מעולם לא ראתה את אביה עונד את הירקן הזה בעבר. היא הרימה אותו ובדקה אותו במבט חד. היו שתי אותיות עתיקות חרוטות במעורפל על הירקן. עם זאת, היא לא הצליחה להבין אותן באותו זמן. "האם אבי השאיר לי מילים אחרונות?" דוקטור קולינס הניד בראשו. "לא. כשהמחלה שלו חזרה, הוא סבל מאוד. רציתי להציל אותו. עם זאת, המאסטר הצעיר זכרי הורה לי להפסיק את הטיפול הרפואי שלו..." דוקטור קולינס התרגש והשאיר את דבריו תלויים באוויר. שרון נעצה בו מבט כששמעה את דבריו. "מה אמרת? הווארד הורה להפסיק את הטיפול של אבי?" בתת מודע, דוקטור קולינס אמר משהו שהוא לא היה צריך להגיד. הוא נופף בידו. "פשוט תשכחי ממה שאמרתי. ברגע שלקחת את הדברים שלך, לכי מפה." הוא תירץ שהוא צריך לטפל בחולים אחרים לפני שעזב בחיפזון. "דוקטור קולינס..." שרון רצתה לבקש הבהרה, אבל הוא היה עכשיו רחוק מאוד. זה היה כאילו משהו במוחה התפוצץ כשהגוף שלה מגמגם כל כך שהיא אפילו לא הצליחה לעמוד כראוי. 'זה היה הווארד! הוא גרם למותו של אבא שלי! איך הוא יכול להיות כל כך אכזרי?' באותו רגע חולף, הכעס שהיא הדחיקה פרץ לפתע. כתוצאה מכך, היא לחצה בחוזקה את הירקן בידה. לפני חמש שנים, באותו יום ממש, נישואיה נלקחו ממנה. היא הופללה, וכולם ראו בה גברת מגעילה. מעל הכל, אביה הושאר למות! עם זאת, באותו יום, הווארד וסאלי היו הולכים לארגן נשף בלילה ליום הנישואין שלהם. שרון יצאה מבית החולים בהיסח דעת ונכנסה באקראי לחנות לשכור שמלה לפני שהחליפה אותה. ואז, היא עצרה מונית ונסעה למלון ווסטין. זה היה היום שהיא סבלה הכי הרבה, איך היא יכולה לאפשר לזוג הנחות להתנהג כרצונם?! שרון הגיעה למלון, והיא ראתה מכוניות פאר רבות נוסעות למקום. נראה שאנשים משפיעים רבים התאספו כדי לחגוג את האירוע באותו ערב. היא קימטה את שפתיה וחייכה בזדון. 'ככל שיש יותר אנשים, יותר טוב!' צריך כרטיס הזמנה כדי להיכנס למלון, אבל לשרון לא היה כרטיס. היא הייתה מתוסכלת מכך כשפתאום הבחינה במייבאך שחורה ושתלטנית שנכנסה למקום. כמה אנשי אבטחה בשחור הקיפו את המכונית. יש לומר שהם היו מאומנים היטב ונוכחותם הייתה מפחידה. ברגע שהמייבאך נעצרה, דלת המכונית נפתחה בבת אחת. לאחר מכן, רגליו הארוכות של גבר נגעו בקרקע. אחריהן הופיעה הצללית המתנשאת של האדם. תווי פניו המוקפדים שידרו אווירה יוקרתית המסוגלת לגרום לכל אחד לסחרחורת. שרון נדהמה כשראתה שזה סיימון. 'האיש הזה תמיד גונב את ההצגה. הוא מקשה על אנשים להסיט ממנו את מבטם.' לאחר שסיימון ירד מהמכונית, הוא הסתובב ועזר לאדם אחר לצאת מהרכב. האדם היה זקן שיער שיבה. הוא לבש חליפה שנראתה מסורתית. הוא החזיק מקל הליכה שעליו חרוט ראש דרקון. מיותר לציין, זה שידר אווירה יוקרתית. אלה שחיכו להם מיד השתחוו ואמרו, "המנהל זכרי, הנשיא זכרי, בבקשה היכנסו." שרון התעוררה. 'אז הזקן הזה הוא אביו של סיימון, דאגלס זכרי? 'זה אומר שכל בני משפחת זכרי הגיעו? ההשפעה של סאלי חייבת להיות ממש עצומה.' סיימון ודאגלס בדיוק נכנסו לכניסה הראשית של המלון כששרון מיהרה להשיג אותם. היא נעצרה על ידי אחרים, אבל היא אמרה להם, "באתי עם הנשיא זכרי." סיימון שמע את המהומה מאחוריו ועצר את צעדיו. הוא ראה את שרון, שהייתה בשמלה, נופפת לו לשלום בחיוך. הוא קימט את מצחו, אבל לפני שהספיק לדבר, דאגלס שאל מצידו, "מי היא?"