אחרי חמש שנים. מסוף שדה התעופה בדיוק הכריז על נחיתת המטוס. תוך זמן קצר, קבוצת נוסעים יצאה מבידוק הבטחון. "אמא, חם לי. אני רוצה גלידה," נשמע קולו התמים של ילד כשסבסטיאן ג'ינס אחז בידה של אמו. הוא מצמץ בעיניו השחורות והדומעות. שרון הביטה בבנה בחוסר אונים. מבטו המעורר רחמים גרם לה להיכנע, למרות שידעה שהוא מעמיד פנים. "אתה יכול לקנות רק אחת." היא הוציאה שטר כסף מארנקה ואמרה לו, "תחזור אחרי שתקנה אותה. אני אחכה לך ממש כאן." שרון גררה את המזוודה. "בסדר! אמא נכבדה שלי!" סבסטיאן שלח לאמו נשיקה באוויר לפני שהחל לרוץ כשהוא אוחז בשטר הכסף בידו בחוזקה. שרון אפילו לא הספיקה לבקש ממנו לא למהר. באותו רגע, הטלפון שלה צלצל. "הלו? ריילי? כן, כבר חזרתי... בסדר, אני אקח מונית לשם עכשיו." זו הייתה שיחה מחברתה הטובה ביותר, ריילי גבריאל. בעבר, סאלי, ריילי והיא עצמה שהו באותו אכסניה במהלך האוניברסיטה. הן היו חברות טובות והיו כמעט תמיד נראות יחד. הן אפילו נשבעו להיות השומרות אחת של השנייה. עם זאת, במהלך החתונה שהתקיימה לפני חמש שנים, שרון גילתה את פרצופה האמיתי של סאלי. זה סימן את סוף מערכת היחסים שלהן. רק ריילי התייחסה אליה בכנות. לאורך השנים שבהן היא הייתה רחוקה, הן שמרו על קשר טלפוני. כרגע, היא חזרה, וריילי ביקשה ממנה להביא את בנה לשהות איתה. ברגע ששרון סיימה את השיחה, היא במקרה ראתה את החדשות ששודרו על מסך גדול שתלוי גבוה לפנים. זה היה כתוב, "המאסטר הצעיר זכרי ואשתו יחגגו את יום הנישואין החמישי שלהם ב-26 הקרוב." הידיעה הזו גרמה לעיניה לדמוע. 'אשת זכרי? הוא באמת התחתן עם סאלי!' חמש שנים חלפו כהרף עין. היא לעולם לא תשכח את ההשפלה שהיא סבלה באותה שנה! באותה שנה, בליל יום ההולדת של הווארד, סאלי הייתה זו שהשקתה אותה ושלחה אותה למלון. היא אפילו אמרה לה שהווארד יהיה זה שמחכה לה במלון. אף על פי כן, סאלי בגדה בה במהלך החתונה ואף חטפה לה את בעלה! עם חזרתה, היא נחושה להשיג צדק לעצמה! "היי פרחח, למה אתה לא מסתכל לאן אתה הולך? של מי הילד הזה?" נשמעה שאגה לא רחוק משם. שרון התאוששה במהירות והסתובבה. מראה הסצנה הבהיל אותה. זה היה הבן שלה. הילד הקטן החזיק את הגלידה שהוא בדיוק קנה. אולי הוא היה שמח מדי ובטעות נתקל במישהו אחר בזמן שרץ חזרה. סאלי ניגשה במהירות ומשכה את בנה אליה. היא הביטה במכנסיים של האדם שהיו עכשיו מוכתמים בכתם גדול של גלידה. זה גרם לה להרגיש אשמה. "אני מצטערת, אני מצטערת. הילד שלי רץ מהר מדי. תן לי לעזור לך לנגב את זה," אמרה שרון כשהוציאה קצת נייר טישו ועזרה לאדם לנגב את זה. היא רק התחילה לעזור לאדם לנגב את הכתם כשזה האחרון תפס לפתע את שרון. לאחר מכן, נשמע מעל ראשה קול עמוק וקר, "מה לעזאזל את מנסה לעשות?" שרון הייתה קפואה מהקול. באופן לא מודע, היא הרימה את ראשה והתאימה את זוג העיניים השחורות והקרות של הגבר. היא הייתה צריכה לקחת נשימה עמוקה לפני שהצליחה לבסוף להבחין במראהו של הגבר. באותו רגע חולף, שרון חשבה שהיא רואה דברים. הפנים הנאות שלפניה נראו כמו... גרסה מוגדלת של בנה. פתאום, היא נדהמה מהמראה וחוותה הפתעה מוחלטת. "סיימת להסתכל עליי?" הגבר הדף את ידה ואמר בנימה אדישה. שרון הצליחה להתאושש, אך עמוק בפנים היא הייתה נדהמת. 'האיש הזה, יכול להיות שהוא האבא של הבן שלי? 'לא... איך ייתכן שצירוף מקרים כזה יתרחש בעולם? איך אוכל להיתקל בקלות כזו באבא של הבן שלי? 'ובכן, הבן שלי כן דומה לו אבל רק בדרכים מסוימות.' כך היא חשבה. פניה עלו חיוך מתנצל. "אני ממש מצטערת על כך. למה שלא אפצה אותך בכסף? או שאולי אוכל לקנות לך זוג מכנסיים חדש?"