מייב, שצצה משום מקום, הדהימה את ביירון. הוא היה בטלפון ולא ממש תפס מה היא אמרה. בפנים זועפות, הוא שאל, "חכי, מה אמרת עכשיו?" "שאלתי אם תסכים להתחתן איתי," אמרה מייב, מגייסת את כל האומץ שלה. למעשה, זו לא הייתה הפגישה הראשונה שלה עם ביירון. רק אתמול בלילה, בדרכה להביא תרופות להנגאובר לג'ף, היא עברה ליד סמטה וראתה את ביירון נרדף ומוכה. הוא היה מכוסה בדם, שוכב על הקרקע. בלי לחשוב פעמיים, היא קפצה כדי להציל אותו, והוא גם הבטיח לה טובה בתמורה. מודאגת שביירון יחשוב שהיא משוגעת, היא הוסיפה, "בעצם, הצלתי את חייך אתמול בלילה. אתה זוכר?" ביירון השתהה, מצמצם את עיניו כשניצוץ של הכרה חצה את פניו. "זאת היית את?" "כן, זאת הייתי אני," היא אישרה, ופלטה אנחת רווחה שקטה. "אז זו הבקשה הגדולה שלך?" מבטו של ביירון הפך קר כשהוא בחן את פניה הסמוקות קלות של מייב. הוא תהה מדוע היא לא ביקשה דבר באותו לילה, אבל עכשיו הוא הבין - היא בטח הבינה מי הוא, והבינה שלהתחתן איתו זה הרבה יותר טוב מטובה קצרה. 'האם כל האדיבות הזו הייתה רק חזית? איזו אישה מזויפת!' במחשבה הזו, בוז הבהב בעיניו כשהסתכל על מייב, והבעתו הפכה מרוחקת. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שקועה בעצביה, מייב לא שמה לב לקרירות בטון שלו והנהנה במהירות. "כן," אמרה. מבטה על השוליים הבלויים והדהויים של החליפה שלו, מייב הבינה שלא היה לו הרבה מה להציע. ועם מה שהיא ראתה אתמול בלילה, היה ברור שהוא בצרות צרורות. היא ידעה שלהתחתן עם זר מוחלט, במיוחד בחור כמוהו, זה הימור גדול, אבל היא באמת הגיעה לקצה גבול היכולת שלה. מצד שני, ביירון היה הרבה יותר יפה מג'ף. 'רק להסתכל עליו מרגיש כמו ניצחון', היא חשבה. 'להתחתן איתו לא נראה כמו הפסד בכלל.' השתיקה הארוכה של ביירון החלה לגרום למייב להיות לא נינוחה. בדיוק כשחשבה לסגת, מתוך הנחה שהוא הולך לדחות אותה, ביירון סוף סוף הרים את סנטרו בכתף קרירה. "בסדר. בואי נלך," אמר. כשהמשפחה שלו דוחפת אותו להתחתן היום, זה הרגיש כמו הצעד הנכון; הוא היה צריך להתמסד בכל מקרה. בשלב זה, כל בחורה תתאים. מייב, עדיין קצת מבולבלת, מצמצה ושאלה, "לאן?" ביירון ירה בה במבט חסר סבלנות. "לא אמרת שאת רוצה להתחתן?" בלי לחכות לתשובה, הוא הסתובב ופנה לכיוון הכניסה לבניין העירייה. "אה! נכון!" מייב מיהרה להדביק את הקצב. חצי שעה לאחר מכן, מייב יצאה מבניין העירייה, אוחזת ברישיון הנישואין שהונפק זה עתה, והרגישה כאילו היא נמצאת בחלום. היא המשיכה להעיף מבטים בפרופיל החד של ביירון לצידה, בקושי מצליחה להאמין שמשהו מזה אמיתי. זה היה, ללא ספק, הדבר הכי מטורף שמייב עשתה אי פעם בעשרים ושלוש שנותיה - להתחתן עם זר מוחלט. באשר לביירון, הוא היה קר כקרח ולא חייך פעם אחת כל הזמן. בהליכה לצד ביירון, מייב חשה תערובת מוזרה של התרגשות ופחד ממה שעתיד לבוא. עכשיו שהם נשואים רשמית, היא הבינה שהיא צריכה לפחות לעשות קצת מאמץ. היא שלפה מפתח רזרבי לדירה שלה ומסרה לו אותו. "הנה המפתח לדירה שלי," היא אמרה, שמרה על זה נינוח. "דירות פיינהרסט, מספר 1008. תעבור לגור מתי שאתה מוכן. ומכיוון שאתה פצוע, אם אתה צריך עזרה עם הדברים שלך, רק תודיע לי." ביירון צמצם את עיניו. "אז המעבר הוא חלק מהעסקה עכשיו?" מייב משכה בכתפיה. "תראה, אני לא יודעת למה לא הלכת לבית החולים אחרי שנפצעת כל כך קשה. אבל עכשיו כשאנחנו נשואים, אני אעשה כמיטב יכולתי לשמור על דברים ביחד. אתה לא צריך לעשות את העבודות המסוכנות האלה יותר." היא לא הצליחה להתערב קודם, אבל עכשיו כשהוא בעלה, היא רצתה שהוא יהיה בטוח. הבעתו של ביירון החשיכה כשהוא חשב, 'היא כבר מנסה לשלוט בי עכשיו? מאז מתי אני צריך אישה שתטפל בי? איזה צחוק!' "בואי נבהיר דבר אחד," אמר ביירון, קולו קר כקרח. "רק בגלל שאנחנו נשואים לא אומר שאת יכולה להתערב לי בחיים. את צריכה להבין את זה." מייב נרתעה מהטון שלו אבל הנהנה, קצת המומה. "בסדר. אתה צריך עזרה להעביר את הדברים שלך עכשיו?" "לא," ביירון התפרץ בחדות. "יש לי תוכניות." בלי מילה נוספת, הוא הסתובב על עקביו והחל לצעוד לעבר הרחוב, בקושי טורח להעיף בה מבט. עם זאת, הוא שמר על המפתח שהיא נתנה לו. מייב הרגישה שמשהו שונה בביירון בהשוואה לאמש, אבל היא לא הצליחה לשים את האצבע על זה. היא החליטה לא להתעכב על זה ועצרה מונית. ברגע שנחתה במושב האחורי, הטלפון שלה זמזם. זה היה ג'ף מתקשר. לאחר שנייה מהירה של היסוס, היא ניתקה וחסמה את המספר שלו. היא כבר אמרה כל מה שהיא צריכה בהודעה שהיא שלחה לפני שיצאה לבניין העירייה. בין אם הוא קרא את זה ובין אם לא, זו הבעיה שלו עכשיו. כשהדבר הזה הוסדר, מייב הציצה ברישיון הנישואין על ברכיה וחייכה, והרגישה גל של עצבים מעורבב בהקלה שוטף אותה. 'הכל יהיה בסדר,' היא אמרה לעצמה. לא הרבה אחרי שמייב עזבה, מייבאך שחורה ומלוטשת עצרה בשולי המדרכה. גבר יצא מהמושב הקדמי, נע במהירות כדי לפתוח את הדלת האחורית. "מר מקדניאל, בבקשה היכנס," הוא אמר בקידה מכבדת לביירון, שעדיין שהה ליד שפת הדרך. ביירון החליק למושב האחורי, מצליב ברשלנות את רגליו הארוכות. הוא נראה חיוור ותשוש - לחזור לשגרת יומו הרגילה לפני שהחלים לחלוטין בהחלט התיש אותו. "תתקשר לאנתוני," הוא הורה. "אני צריך שיבדקו לי את הפצע ויחבשו אותו מחדש." ארצ'ר באקס, העוזר שלו, השיב בחלקות, "אנתוני כבר בדרך. והצלחנו להרחיק את האנשים של מר גילברט מקדניאל מהשביל שלך - הם עדיין לא יודעים שאתה פצוע." אם גילברט היה מגלה על הפציעות של ביירון, גילברט לא היה ממהר את נכדו לנישואים. אבל זה גם היה אומר שהפציעות של ביירון ייחשפו לשאר משפחת מקדניאל, מה שיעמיד אותו בנחיתות רצינית. זו הסיבה שביירון התעקש לשמור על זה בסוד מכולם. ביירון נשען לאחור במושבו, ועצם את עיניו לרגע קצר של מנוחה. הוא השליך בחוסר זהירות את העותק של רישיון הנישואין הצידה, אבל בסופו של דבר הוא החליק לרצפה מבלי שאיש שם לב.